בני ברבש: "אני מהדור שהקיז את דמו במלחמת יום כיפור"

בני ברבש חתום על לא מעט סרטים וסדרות טלוויזיה מוכרות. רשימה חלקית: "מאחורי הסורגים", "אחד משלנו", "מלח הארץ", "סיטון", "טירונות", "מילואים" ו"האמת העירומה". אבל הכתיבה הייתה שם עוד קודם. עכשיו יוצא ספרו החמישי - מותחן בשם "החיים בחמישים דקות" (הוצאת אקס ליבריס וידיעות ספרים).

במרכז ספרו החדש נמצאת זהבה, שנישואיה מתערערים, כאשר עולות חשדות מצידה ביחס לנאמנותו של בעלה כלפיה. שערה בלונדינית שהיא מוצאת על גופייתו, מחוללת סערה פנימית גדולה אצלה, שמוליכה אותה למעקב ובילוש אובססיביים, בדרך לנקודת הכרעה ביחס לחשדותיה וקשר הנישואים שלה.

בראיון ל"גלובס" מספר ברבש כיצד הספר התפתח בשלבים לאורך שנים רבות: "הוא נולד כמו טיל ששולחים לחלל, שהוא תלת-שלבי. פרגמנטים שלו נולדו לפני הרבה שנים. הייתה לי אז תוכנית לכתוב ספר שנקרא 'אהבה, שנאה, קנאה, ידידות', כמו שתולשים מעלי כותרת של פרח. לפי התוכנית ההיא, במרכז העלילה נמצא פסיכואנליטיקן, שלו ארבעה מטופלים שחייהם משתלבים האחד בשני. אחד מהם בלש, שהתגלגל גם לספר הנוכחי. הייתה שם גם האישה השותקת, שאז עוד לא הייתה זהבה שחוזרת בתשובה. לפני שנתיים-שלוש, התחלתי לעבוד על ספר ענק, שאולי עוד אחזור אליו, אבל אחרי עבודה מפרכת נטשתי אותו, ונתקלתי ברעיון הסיפורי הישן הזה. במהרה מצאתי עצמי נשאב לסיפור של השתקנית והיא קיבלה ביוגרפיה לגמרי שונה מזו שהייתה לה בזמנו.

"מאחר שצורת המחשבה שלי מאוד אסוציאטיבית וקופצנית, אני חושב שהתמסרתי לצורת הכתיבה הזו, שהתכתבה בהרבה מובנים עם צורת המחשבה של הגיבורה הזו. זה הוביל אותי לעולם שלה וכך האובססיה שלה, הלכה וקיבלה יותר ויותר נפח".

לארגן 80 פרות

חלק ניכר מהקריירה הקולנועית של ברבש נעוץ בעבודה משותפת עם אחיו הגדול אורי, תהליך שונה בתכלית מזה שבו הוא מתמודד לבדו עם עולם תכנים שמיתרגם לספר.

"סרט הוא עבודה קולקטיבית של הרבה יוצרים", מבחין ברבש בין שני המדיומים. "כל אחד עם אגו ענק וכל אחד עם השפעה מכרעת לאופן שבו המוצר המוגמר יתעצב. גם אם זה לא מוצדק, אתה צריך להתחשב במה שהאחרים אומרים. לעומת זאת, בכתיבת ספרים אתה עובד סולו. הולך עם האמת הפנימית שלך, בלי לקחת בחשבון את כל השותפים בהפקה ודברים שיש להם להגיד. אתה המלך הבלתי מעורער של הממלכה שאתה מקים. אתה עושה מה שבא לך ולא כפוף להפקה, לתקציב ולהמון שותפים.

"יש גם דברים שקשה להעביר מספר לסרט. תחשוב למשל איך הייתי יכול להביא למפיק את הסצנה ב'החיים בחמישים דקות' של התאונה סביב העגל שמובא לשחיטה. בהפקה ישראלית אתה לא מסתדר עם כלב, אז איך תארגן 80 פרות? בטח היו מורידים את הסצנה הזו מהסרט.

"המדיום הספרותי בהרבה דברים הוא יותר משוכלל מהמדיום הקולנועי, שמתרחש בזמן והצופה רואה התגלגלות של frame-by-frame. הוא לא יכול לראות תמונה פנורמית של התרחשויות במקביל.

"בספרות, גם הקשר בין קורא לכותב יותר מעניין, כי תהליך הקריאה הוא מאוד יצירתי. הקורא בורא לעצמו את העולם תוך כדי הקריאה. לכן, בהרבה מקרים, יש נטייה להתאכזב מעיבודים קולנועיים, כי בראש בנינו משהו אחר לגמרי. גם אותו אדם יחווה ספר באופן אחר בתקופות שונות".

- יש סרטים שיותר טובים מהספר?

"בזמנו נעשה עיבוד נורא מעניין ל'אהובת הקצין הצרפתי' של ג'ון פאולס. הסרט לא היה בהכרח יותר טוב אלא אחר, אבל הוא נעשה בצורה טובה. ביצוע כזה נובע מכוחו של במאי. הסרט לא צריך להיות נאמן לסרט, ובלתי נמנע שבעיבוד של ספר לסרט אתה גם מאבד אותו. הרבה פעמים במאים 'נופלים' בגלל נאמנות לספר. מהבחינה הזו, אתה רואה לא מעט בקולנוע הישראלי חוסר יכולת להתמודד עם אירועים היסטוריים. מרוב שרוצים להיות נאמנים לאמת, נופלים לפתוס ולדידקטיקה".

יורה ובוכה

חלק גדול מעבודתו הקולנועית, טלוויזיונית של ברבש נוגע לצה"ל. כאלו הן הסדרות "טירונות" ו"מילואים", הסרט "אחד משלנו" ובאופן מסוים גם "מלח הארץ". ברבש עצמו הכיר את המציאות הצבאית מקרוב. הוא השתתף במלחמות ההתשה, יום כיפור ולבנון הראשונה, נפצע בהיתקלות עם קומנדו סורי ב-1973 והגיע בצה"ל עד תפקיד מג"ד.

"צבא הוא חלק גדול מהביוגרפיה שלי", אומר ברבש. "עד גיל 29, הייתי בסדיר בכל מיני תפקידים ואחרי זה 5-6 שנים מג"ד במילואים. אלה גילאים שבהם אתה מתעצב. בתוך התקופה הזו עברתי גם כל מיני חוויות קרביות ומלחמתיות. הטראומה המכוננת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אני מהדור שהקיז את דמו בה. המציאות הזו, ההתנסות הזו, מאוד מעסיקה אותי. גם הספר הראשון שלי - 'היקיצה הגדולה', שעל בסיסו עשינו את הסרט 'זמן אמת' עם אסי דיין, קשור לחוויית יום הכיפורים שלי.

"לפעמים קשה לי עם הזיהוי האוטומטי הזה, כי עשיתי גם דברים שאינם צבאיים, בוודאי בפרוזה. הזיהוי הכמעט אוטומטי הזה קצת חוטא בהרבה מובנים לאמת".

- אתה מרגיש שהרקע הצבאי מסייע לך לעשות עבודה יותר אותנטית?

"אני לא יודע. בכתיבת 'טירונות' מעבר לרקע, הזירה הצבאית שבה היא מתרחשת, היא בעיקר על יחסים בין אנשים - הורים ובנים ובין הצעירים עצמם. אבל באמת שלא הייתי זקוק לתחקיר כמו שאני צריך ב'החיים בחמישים דקות' או בספר שאני עכשיו מתחיל לעבוד עליו. טולסטוי למשל כתב תיאורים בלתי נשכחים ב'מלחמה ושלום' בלי להיות בקרבות. אצלי זו מציאות שמקועקעת בכל נימי דמי".

בהיותו במילואים, ב-1982 נענה ברבש לפניית אנשי "שלום עכשיו" וכינס יחד עם יובל נריה, בעל עיטור הגבורה, מסיבת עיתונאים שבה מחו על הפגיעה בטוהר הנשק בגדה המערבית. האירוע עורר מהומה גדולה וקומם על ברבש לא מעט אנשים מחוץ ובתוך הצבא.

- מג"ד ו"שלום עכשיו". אלו חיים כפולים או שזה הולך יחד?

"זה קצת הלך ביחד, על תקן מטבע הלשון של 'יורים ובוכים'. זה הרבה פעמים עורר מתחים ביני לבין החיילים שלי. הם שלחו מכתבים מאוד קשים, גם לרפול הרמטכ"ל וגם לאלוף הפיקוד, אורי אור. היו בירורים ומפגשים שזומנתי אליהם. זה לא פשוט, המפגש הזה.

"אבל היום להבנתי הקיטוב בין השקפות העולם השונות עוד הולך ומחריף. גדל הפער בין הזרם החילוני הליברלי הדמוקרטי, שוחר השוויון והשלום, לבין הקיצוני ימני, במיוחד הזרם המשיחי. השפה, שהייתה משותפת לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, כבר אינה כזו. אנחנו לא מדברים באותה שפה. לפני 30 שנה זה רק התחיל, אבל זה עוד היה נסבל ועדיין ניתן היה ניתן לגשר על הפערים. עוד מעט אולי הפערים הללו לא יהיו ברי גישור. לא ברור לי איך החברה הישראלית תתמודד עם זה".

בני ברבש

גיל: 63

מצב משפחתי: נשוי לסיגל+3

השכלה: למד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב

קריירה: ספרות: 5 ספרים. "היקיצה הגדולה" (1980), היה הראשון, על בסיסו הסרט "זמן אמת". גם הספר "מיי פירסט סוני" הפך לסדרת טלוויזיה בערוץ 2

סרטים וסדרות: מאחורי הסורגים, אחד משלנו, מלח הארץ, סיטון, טירונות, מילואים, האמת העירומה ועוד

עוד משהו: אביו מנחם היה מראשי הש"י - שירות המודיעין של ההגנה. בהמשך חייו הוא היה שותף בלכידת אדולף אייכמן