ניפגש באותה נקודה

1. בעוד כארבעה חודשים נחזור בדיוק לאותה נקודה. לא חשוב מי יוביל את הממשלה הבאה, מי יהיה ראש הממשלה הבא - הבחירות הקרובות, כמו הבחירות הקודמות ואלו שקדמו לקודמות, שהוכרזו בפאתוס כ"חשובות ביותר מאז ומעולם", יחזירו אותנו לאותה נקודה. ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה לציבור הבוחרים שהממשלות כה עסוקות בקרבות פוליטיים ובקרבות אגו, עד שה"מנהלים" הפוליטיים שוכחים את ה"לקוחות" שלהם: הצרכנים, הבוחרים, שכל הקרבות הללו מנוהלים מעל ראשיהם בתוך שימוש ציני בטובתם כביכול.

המילה "משילות" כיכבה בימים האחרונים כתירוץ לחוסר עשייה, להחלטות תקועות או להעדר החלטות. המרקם הפוליטי העדין בישראל, ריבוי המפלגות וקבוצות הלחץ הפוליטיות הם סיבה מצוינת לחוסר המשילות, אבל היא לא היחידה. יש עוד שתיים בולטות: המשפטיזציה-ביורוקרטיה והגלוריפיקציה.

בשבוע שעבר פרסם "גלובס" דוח המשווה את מערכת המשפט האירופית מול זו הישראלית, והנתונים דיברו בעד עצמם: בישראל יש כ-640 עורכי דין על 100 אלף תושבים, לעומת כ-151 בממוצע באירופה. לפחות בפרמטר הזה תפסנו את המקום הראשון המפוקפק - אנחנו מדינה של עורכי דין. בדנמרק, למשל, יש רק 107 עורכי דין על 100 אלף תושבים, בשבדיה כ-55, בגרמניה כ-200 ובאנגליה כ-308.

התוצאה של זה ניכרת הן בסקטור הפרטי והן בסקטור הציבורי: בפרטי יש עודף בולט של סכסוכים אזרחיים ובציבורי כמעט כל החלטה, ואנחנו ב"גלובס" מתייחסים במיוחד לתהליכים כלכליים, מחייבת קבלת חוות דעת משפטית מלומדת. מדובר בתהליך מסוכן שהופך את מקבלי ההחלטות, במקרים רבים, לשבויים בידי היועצים המשפטיים שלהם, וגרוע מכול, אלה שאמורים לקבל את ההחלטות עסוקים ב"גלגול ניירות" (כלומר, מסמוך ותיעוד) ובצליחת הקדנציה שלהם בשלום, יותר מאשר בקידום החלטות ויישומן. לפעמים עדיף לקבל החלטות גרועות ולתקן אותן לאורך הדרך מאשר לגלות אדישות ולגרור רגליים רק כדי להימנע מביקורת.

באשר לגלוריפיקציה, היא חלק מעידן התקשורת והסיפוקים המיידיים. כפי שראינו בימים האחרונים, פוליטיקאים מכוונים את הופעתם לשעה שמונה בערב בדיוק, עם פתיחת מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה, בדיוק בשיא הרייטינג, והכול בעטיפה של מסיבת עיתונאים "דרמטית". זו אפילו לא פוליטיקה, זו פירוטכניקה, שבה הופעות רהוטות, משכנעות ובוטחות מחליפות למרבה הצער כושר עשייה. בעידן הזה, הגלוריפיקציה הופכת מהר מאוד לוולגריזציה, למרדף אחרי עוד כותרת, עוד רייטינג ועוד לייקים. יומיים לאחר תחילת מערכת הבחירות, אפשר לומר בוודאות שהן לא "החשובות ביותר" אלא הוולגריות והדוחות ביותר.

כל מדינה, בדיוק כמו כל חברה עסקית, איננה זקוקה למנהיגים שעוסקים בפירוטכניקה אלא במנהיגים שיודעים לקבל החלטות, גם אם הן קשות, להוביל את יישומן ולדבוק בהן, גם אם יש תקלות בדרך. לפחות בתחום הכלכלי, המדינות שכלכלתן המריאה (סין ודרום קוריאה, למשל) הן מדינות שקבעו לעצמן מטרות לאורך שנים בתחומים מגונים ומימשו אותן בעשייה סיזיפית, יומיומית, בכוח רצון גדול, ולא באמצעות דילוג של מנהיגים מאולפן טלוויזיה למשנהו.

2. ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר שתתקבל בשנת 2015 לא תהיה של ממשלת ישראל, אלא של ארה"ב, של יו"רית הפד ג'נט ילן, אבל יהיו לה השלכות גם על המשק הישראלי. על פי הערכות, הפד אמור להעלות את הריבית אי שם ביוני 2015, לראשונה מאז 2008, אבל יש אפשרות שהוא יעשה זאת עוד קודם.

במילים אחרות, ב-2015 יתחיל הפד לסגת מאחד העידנים הארוכים ביותר של הכסף הזול (הוא למעשה התחיל לעשות זאת עם עצירת מדיניות ההרחבה הכמותית), שבו תאגידים ואנשים פרטיים משלמים ריביות אפסיות על הלוואות. חברות רבות ניצלו היטב את העידן הזה, הנפיקו איגרות חוב קונצרניות בריביות נמוכות, שלא לומר מגוחכות, שאינן מפצות על הסיכון.

המגמה הזאת היא כלל עולמית, וכמובן אפשר לראותה היטב גם בישראל: כמויות עצומות של כסף (זרם של כ-40 מיליארד שקל מדי שנה מהפנסיות שלנו) רודפות אחרי תשואות ודוחפות את המחירים כלפי מעלה. התוצאה ניכרת לעין - תשואות פנומנליות לאורך5-6 השנים האחרונות בשוקי המניות, האג"ח והנדל"ן. אפשר לראות זאת גם בתשואות של קרנות הפנסיה שלנו ובמחירי הדירות.

מצד אחד, המצב הזה המריץ את הכלכלות, דרבן חברות לקחת הלוואות זולות, דחף את ההשקעות וצמצם את האבטלה במשקים רבים, אך מצד אחר, חל סחרור במחירי הנכסים - ממניות, דרך איגרות חוב ועד נדל"ן. ככל שעידן הכסף הזול נמשך, כך גם התרחב הפער בין מה שמתרחש בכלכלה הריאלית למה שקורה ב"כלכלה הפיננסית", אם אפשר לקרוא לה כך. איש אינו יודע כיצד הניסוי הגדול ביותר של הצפת כסף זול תסתיים, אבל יש כבר כמה תמרורי אזהרה: ראשית, בחודשים האחרונים היו כמה "מכות קטנות בכנף" בשוקי האג"ח, הן הקונצרניים והן הממשלתיים. אלו מכות קטנות, כי נתוני הבסיס לא השתנו: הריבית עדיין ברצפה, הכסף הגדול ממשיך לרדוף אחרי תשואות, ולראייה, השיא בהנפקות אג"ח קונצרניות.

שנית, שוקי המניות בישראל, כמו בעולם, שברו שיא ועוד שיא, אבל צריך לשים לב דווקא למדד מניות הבנקים הישראלי. הוא ירד בכ-4%-5% מתחילת השנה, למרות דוחות ומאזנים בריאים, עם הפרשות נמוכות לחובות אבודים באופן יוצאת דופן. למה? הבנקים הם בדרך כלל הברומטר של המשק, ואם מניותיהם יורדות, השוק כנראה חושב שהצרות מתחילות לבצבץ.

מה יקרה כשהריבית תתחיל לעלות? רק אלוהי השווקים יודעים. ההעלאה, אפשר להניח, תהיה מתונה ולא משמעותית עד כדי כך שתשנה את סביבת הריבית האפסית, אבל השווקים בדרך כלל מקדימים את ההתפתחויות הריאליות והתגובות שלהם הן שילוב של פסיכולוגיה ומומנטום לשני הכיוונים.

הנה תזכורת למה שקרה בשוקי הנפט: בשנת 2008 הסתחרר מחיר הנפט לרמה של כ-120 דולר לחבית והאנליסטים של גולדמן זאקס קבעו בנחרצות שהוא יגיע ל-200 דולר לחבית בתוך שנתיים. המחיר אמנם המשיך להמריא ל-140 דולר בשיא באותה שנה אך בהמשך התרסק עד לרמה של כ-65 דולר היום.

3. מה יהיה על מערכת הבריאות אחרי הבחירות? מה יעלה בגורלן של המלצות ועדת גרמן? האם שר או שרת הבריאות הבאים יקימו ועדה חדשה רק כדי לשרת את האגו של השר החדש, שירצה ועדה על שמו? ובכן, דבר אחד בטוח יקרה אחרי הבחירות: פרופ' ויקטור גויטע ימשיך לקבל חולים "חשובים" עכשיו ומיד, בפרוטקציה, במערכת הציבורית שבה שאר בני התמותה סובלים מתורים ארוכים מאוד.

מי זה פרופ' גויטע ולמה אנחנו טורחים להזכיר אותו? ובכן, הוא מנהל שירות הצנתורים בבית החולים שיבא. מצנתר מאוד מבוקש, ש"גלובס" פרסם השבוע את עדותו המדהימה בוועדת גרמן, הממחישה באופן הטוב ביותר את חולייה של מערכת הרפואה הציבורית, את פשיטת הרגל שלה, את הפערים העצומים שהיא יוצרת ואת המתח הלא בריא והלא מאוזן בינה לבין הרפואה הפרטית.

הנה הקטע המטלטל שבו פרופ' גויטע מודה בפועל שיש פה רפואה לעשירים ו(אין) ממש רפואה לכל השאר:

"אני עובד בפרטי גם באסותא וגם במדיקל סנטר. למה? אני לא רוצה, אבל אין לי ברירה, אני צריך לשפר את פרנסתי... לא באתי מבית עשיר, אבי היה אינסטלטור... אתה מגיע לנקודה מסוימת שמגיע לך להשתכר בכבוד... אני מרוויח בפרטי פי 4 מהציבורי... הייתי מוכן לעבוד רק בבית החולים הציבורי תמורת השכר הגבוה של כ-130 אלף שקל בחודש... ברפואה הפרטית אני צריך לדבר עם החולה על כסף וזה נורא בעיניי, הרגשה נוראית. אני צריך לדבר איתו על עלויות של סטנטים, של אשפוז, של תוספות שונות. למה אני צריך לדבר על זה? הרפואה הפרטית היא לא שוויונית, והיא עושה את המצב לכזה גם ברפואה הציבורית. חשבתי על 10 השנים שבהן אני מצנתר בשיבא. צנתרתי אוליגרכים, אנשים בכירים וחשובים, וכולם ברפואה הציבורית ולכולם היה טופס 17. אנשים אחרים יכולים להגיע אליי רק דרך הביטוח המשלים או הפרטי שלהם. למה הם צריכים לסבול מזה שאין להם קשרים? זה קורה בכל בתי החולים הגדולים בארץ, תסתכלו על חוג הידידים של כל בתי החולים האלה ותבינו את מה שאני אומר".

צריך להודות לפרופ' גויטע על הכנות שלו, המאמתת את מה שהרגשנו: אלה שידם משגת - בין אם יש להם כסף, בין אם יש להם מספר הטלפון של האיש הנכון ובין אם יש להם שניהם - לא ממש צריכים רפואה פרטית. הם משתמשים בבתי החולים הציבוריים כבית חולים פרטי. הם מרימים טלפון למנהל בית החולים, למנהלי מחלקות בכירים, קובעים תור לפני כולם ומביאים טופס 17 מקופת החולים. מי צריך בכלל את אסותא או את מדיקל סנטר? בית החולים הציבורי יעניק להם שירותי רפואה VIP בלי שהם יצטרכו להתחבט אם להפעיל ביטוח כזה או אחר. הם רק יצטרכו להשתמש במכשיר הסלולר כדי להגיע לאדם הנכון.

פרופ' גויטע דיבר על "חוג הידידים" של בתי החולים המרכזיים והתכוון לחבורה של אנשים מאוד-מאוד חשובים ומפורסמים, וביניהם גם אנשי עסקים מאוד-מאוד מוכרים, שדואגים להם, לבני משפחותיהם ולחבריהם. אם הם רוצים שפרופ' גויטע יצנתר את אחד החברים במועדון ה"ידידים", הם ירימו טלפון לבוס שלו ויסדרו לו תור מיד, כי אף מנהל בית חולים לא יסרב למי מחברי מועדון ה"ידידים", האחראי בין היתר לתרומות מ"הידידים".

אחרי זה עוד מתפלאים למה התורים בבתי החולים הציבוריים כה ארוכים. והם ימשיכו להיות ארוכים גם אחרי הבחירות, כי יש יותר מדי לוביסטים שרוצים לשמור על המצב הזה: רופאים בכירים, חברות הביטוח וכמובן אגודות "הידידים" של בתי החולים. כל עוד האבסורד הזה, שבו רופאים בכירים מפילים את האזמל בשעה שלוש - ועד אז גם מקבלים "ידידים" בטופס 17 בלי תור - ורצים לעבוד בבתי חולים פרטיים מתחרים (!) לא ייפתר, תהיה לנו, כפי שפרופ' גויטע הודה, רפואה לא שוויונית - הן בציבורית והן בפרטית. זו תהיה רפואה לעשירים.

4. דוח של מרכז המחקר בכנסת קבע באחרונה ששכר חברי הכנסת בישראל גבוה פי 3.7 מהשכר הממוצע למשרה מלאה. היחס הזה גבוה ביחס ל-11 המדינות שנבדקו במחקר, כמו ארה"ב, קנדה, גרמניה, אוסטרליה, בריטניה וצרפת. גם ביחס בין שכר חברי הפרלמנט לבין התוצר המקומי לנפש, ישראל מתייצבת בפסגה. זו באמת עוד אנקדוטה, אבל אנקדוטה המסמלת את הניתוק של הכנסת מנבחריה. ובמחשבה שנייה, למה בעצם אנקדוטה? בכלל לא אנקדוטה. זה בהחלט עוד נתון שמעיד על השכר הממוצע העלוב בישראל.

 שכר חברי פרלמנט