ביקורת מוזיקה: ההצלחה הפנומנלית של AC/DC טמונה בצמצום

אין במוזיקה הפופולרית מפעל או מוצר שדומים להם. למרות שמעולם לא היו אהודים בישראל, AC/DC אחראים לאלבום החמישי הכי נמכר בכל הזמנים בעולם, ולמסע ההופעות הרביעי הכי רווחי אי-פעם. הם מדורגים במקום ה-11 בטבלת האמנים שמכרו הכי הרבה אלבומים בעולם, עם מכירות של יותר מ-200 מיליון עותקים מאלבומיהם. הם ההרכב המשפחתי המצליח ביותר בכל הזמנים, יותר למשל מהג'קסונים. הם היצוא המוזיקלי הכי מצליח של אוסטרליה, יותר אפילו מהאחים גיב של ה"בי ג'יז". ומה שבאמת מופלא בהצלחתם האדירה הוא שכולה טמונה בסוד הצמצום. מצד אחד, מעט מאוד אמנים בעולם מצליחים יותר מהם, ורק יו 2, הרולינג סטונס ורוג'ר ווטרס הרוויחו יותר מAC/DC במסעי ההופעות האחרונים שלהם. ורק מייקל ג'קסון, הפינק פלויד, והאיגלז מכרו מאלבום אולפן יותר עותקים ממה שעשה "בק אין בלק" שלהם מ-1980. ומצד שני, כל השירים, היצירה, האמנות והפעילות של AC/DC מושתתים על נוסחה אחת, בלעדית ושאין בלתה. אצל מרבית האמנים יש כמה סוגים של לחני שירים, שניתן לאפיין בהכללה כ"בלדות", שירים בעלי "קצב מתון" ו"אפרים" - שירים קצביים. אצל מלחינים שהם עילויים מוזיקליים, למשל פול מקרטני , סטיבי וונדר, דיוויד בואי או פול סיימון, אפשר לזהות עוד הרבה מאד סוגים מגוונים של תבניות ושירים. אבל AC/DC, שבשנה הבא תצא למסע עולמי שיחגוג את 40 שנות פעילותה, היא להקה שבחרה שטיק אחד, נצמדה אליו, שכללה אותו, הפכה אותו לסימן ההיכר המובהק שלה, וכל פעילותה הכלכלית המשגשגת נובעת אך ורק ממנו.

הם מציעים רוק קצבי ולא מהיר מדי, פשוט, נעדר לכאורה כל סממנים של תחכום, ששואב מבלוז, מרוק מדרום ארה"ב, מבוגי, וקצת מהשפעת להקות בריטיות לבנות וחובבות כל הנ"ל כמו הסטונס ולד זפלין. אבל אצל איייסי/דיסי, וכאמור בניגוד לכל מפעל רוקנרול או פופ אחר, אין בכלל גיוון, אין כמעט שינויים לאורך השנים למעט עדכונים ממש מינוריים בסאונד, ואין שום התרחבות במסרים, ברוח, בגרוב או בהתכוונות של השירים. זה "פיל גוד" רוקנ'רול שפעם אלפי אמנים עשו כמותו, ושברבות השנים והשירים החבורה האוסטרלית הזו נותרה נושאת הדגל הבולטת והכמעט יחידה שלו. ולכאורה, המותג עתיר סתירות: הצליל המחוספס מצוחצח בידי טובי המפיקים, המוזיקה שמתיימרת לשדר חופש, שחרור ואדרנלין לא סוטה במאום מנוסחה קבועה ומדוקדקת, וספק אם יש דוגמה אחרת במוזיקה הפופולרית להצלחה ששורדת כה הרבה שנים עם מוזיקה כה עממית מחד ומאידך כה מלוטשת. אין לאיש מחבריה שום סקס אפיל משום סוג שהוא, ובכל זאת הם שבים וממלאים את האצטדיונים הגדולים בעולם. הם מוכרים להמונים שירים מפרקי טסטוסטרון עבור ההורמונים הגועשים של נערים לבנים וחרמנים, והדימוי המסחרי הכי ברור שלהם הוא מדי תלמיד בית הספר החביבים על הגיטריסט, המפיק ומנהיג הלהקה אנגוס יאנג גם כשהוא תכף בן 60.

האזנות נשנות לאלבום החדש, שמצד אחד לא מתקרב לשיאי העבר ומצד שני טוב בהרבה משלושת קודמיו, שבות ומעוררות הערכה לרצינות וליכולות של אנגוס ושות'. הן מלמדות עד כמה כל פרט במכונה הזו מטופל בדקדקנות, ומצד שני רמת הביצוע והגימור כה גבוהים עד שהם לא משעממים ולא מאבדים חדות אפילו אצל מי שאינו נמנה עם מאמיניהם. זה אלבום ראשון מאז "קרח שחור" מ-2008 שהיה פחות מוצלח אמנותית ובכל זאת הצלחה מסחרית ענקית, והוביל לאחד ממסעי ההופעות הכי רווחיים אי-פעם. ולראשונה בתולדותיה, הלהקה הקליטה אותו בלעדי מלקולם יאנג, גיטריסט הקצב ואחיו של אנגוס. במקומו עלה בהרכב האחיין שלהם, סטיב יאנג, והאמת שקשה לאתר באוזניים את ההבדלים. מלקולם פרש בגלל החמרה של השיטיון שלקה בו, ועדיין חתום על כל תיבת השירים יחד עם אחיו.

המתופף פיל ראד הסתבך בינתיים בתביעות על אחזקת סמים והזמנת רציחתם של שני אנשים, והלהקה הצהירה שעדיין לא בטוח האם יתייצב לכל ההופעות במסע שלה. אבל זו לא הפעם הראשונה שימצאו לו מחליפים, וממילא הגרעין והלב שלהם הם הגיטרה, הריפים, הכתיבה והמוח של אנגוס יאנג, והקול המחוספס של הסולן בריאן ג'ונסון. באלבום החדש - שירים כמו Rock The Blues Away, Dogs of War, Got Some Rock & Roll Thunder הם קלאסיקות מיידיות, ובשאר 8 הקטעים - אין כמעט נפילות. ספק אם הוא יקרב אליהם מאזינים חדשים, אבל מסע ההופעות העולמי שלהם יהיה הכי גדול של שנת 2015 , לצד הסיבוב של יו 2 שיחל באביב.

* ציון: 7

 מספרי AC/DC