הבחירות גרמו לבלימת פתע גם ברפורמות בשוק הרכב

לא מעט תיאוריות קונספירציה שרצות היום ברשת גורסות שהקדמת הבחירות הייתה צעד מחושב ומתוכנן מראש, שנועד לשרת את האינטרסים של מפלגה כזו או אחרת. אבל מהנעשה בשטח נראה שמדובר היה בצעד יצרי וספונטני, שסבב סביב השאלה "למי יש אגו גדול יותר" והצליח להפתיע אפילו את מקבלי ההחלטות המקורבים ביותר לצלחת.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא שר התחבורה, שההודעה על הקדמת הבחירות משכה את השטיח מתחת לרגליו באחד מנקודות הזמן הקריטיות ביותר. למשרד התחבורה נדרשו, להערכתנו, לא יותר מכמה חודשים כדי להגשים כמה מהמטרות החשובות ביותר באג'נדה של השר. בעוד חודשים ספורים היה המשרד מצליח להשלים תהליכי רגולציה, שהיו פותחים את ה"שיבר" המרכזי ומזרימים נהר גדול של כספי מדינה לענף התחבורה והתשתית ולכיסיהם של העוסקים במלאכה.

אבל כעת השתנו חוקי המשחק. כלל לא ברור אם שר התחבורה הבא - יהיה אשר יהיה - ימשיך את התהליך בדיוק מאותה נקודת מוצא של קודמו או שיגיע עם אג'נדה משלו, יעשה "חושבים", ותוך כדי כך יביא "רוח חדשה למשרד התחבורה". או במילים אחרות, ימוטט את חצר המלוכה שעוצבה כדי לשרת את רצונות השר הנוכחי. מנגד, ייתכן ששר התחבורה הנוכחי יהיה גם שר התחבורה הבא. הכול אפשרי.

כך או כך, בנקודת הזמן הנוכחית תלויים על בלימה כמה מהלכים אסטרטגיים של המשרד, שהשלמתם עשויה להתעכב בכמה חודשים לפחות. לחלק מהכוחות הפועלים בענף בגלוי ובין הצללים זוהי "מתנת סילבסטר" מוקדמת וסיבה לפתוח בקבוק שמפניה. לאחרים זו מהלומה לא קטנה.

חוק שירותי הרכב: סוף המרתון?

רק בשבוע שעבר תיארנו כאן כיצד משרד התחבורה "רוכב על הגל" ונהנה בוועדת הכלכלה מצ'ק פתוח בכל הנוגע לתהליך החקיקה של חוק שירותי הרכב, "ספינת הדגל" של שר התחבורה. אם הממשלה הייתה ממשיכה לפעול כרגיל, לא מן הנמנע שהייתה נמשכת גם המתכונת של העברת פרקים סיטונית ואוטומטית, ועד תחילת פגרת החורף של הכנסת הוועדה כבר הייתה מסיימת לדון בחוק.

זו הסיבה, כנראה, ששר התחבורה בכבודו ובעצמו הטריח את עצמו אתמול (א') לדיון הרשמי האחרון של ועדת הכלכלה בחוק רישוי הרכב, כדי להציל את מה שניתן. לדיון, שעיתויו נקבע ותואם מראש לפני שנודע על פיזור הכנסת, הגיע ישראל כ"ץ כמו דמות טרגית ממחזה על רץ מרתון תשוש, שכבר רואה את קו הסיום אבל אז מחליט מישהו לבטל את המרוץ - או לפחות להוסיף לו עוד כמה עשרות קילומטרים.

השר ונציגי משרד התחבורה עשו מאמצים לא מבוטלים כדי לשנות את סדר היום המקורי של הוועדה, לפצל סעיפים מהחוק ולהפוך לעובדה קיימת כמה מהסעיפים שכבר אושרו בהצבעה. הפיתוי העיקרי שהציבו בפני חברי הוועדה, שחלקם טרחו לכבד את הדיונים בחוק בנוכחותם זו הפעם הראשונה, היה המכנה המשותף לכל הפוליטיקאים, כלומר השגת נקודות זכות אצל הבוחרים בזכות קידום "רפורמה צרכנית ממעלה ראשונה".

אלא שפוליטיקאים שמריחים בחירות לא ממש ששים לשתף פעולה עם יריביהם, והשר נתקל בוועדה באופוזיציה לא קטנה וגם במחסום דרכים גדול אחד, מארב של ממש, שנבע מהעדרו של יו"ר הוועדה, אבישי ברוורמן. אנחנו לא יודעים מה הסיבה להיעדרות, אבל על פי הנוהל ללא נוכחות היו"ר לא ניתן לשנות את סדר היום של הוועדה (אף שזה לא הפריע למשרד התחבורה לנסות בכל זאת). כך, הדיון היה למעשה חסר משמעות מעשית בטווח הקצר.

אמנם משרד התחבורה הצליח בדיון לקבל מעין הבטחה בעל פה שהוועדה תמשיך לדון בחוק גם אחרי פיזור הכנסת, אלא שיישום ההבטחה תלוי בגורמים חיצוניים כמו "ועדת ההסכמות של הכנסת", וספק רב אם תתממש.

איחרו את הרכבת?

אם חוק רישוי הרכב נוגע בעיקר לאגו מיניסטריאלי, הרי שהכסף "התחבורתי" הגדול, שעלול כעת להתעכב בצנרת בהמתנה לשר הבא, נוגע לרכבות. מדובר בסכומים דמיוניים כמעט. הנה רשימה חלקית: כ-2 מיליארד שקל לאספקת קרונות חשמליים לקו הרכבת הקלה הראשון של תל אביב.

המכרז רץ כיום והאספקה אמורה הייתה להתבצע עד סוף 2017 (הסכום אינו כולל את התקציב החזוי - כ-17 מיליארד שקל - להקמת הפרויקט כולו); כ-11 מיליארד שקל לפרויקט "חשמול" הרכבת, שכולל בין השאר רכישת עשרות קטרים חשמליים (המכרז הבינלאומי כבר יצא לדרך וגם הוא היה אמור להתממש בקדנציה הנוכחית של השר); והדובדבן שבקצפת: כ-24 מיליארד שקל לפרויקט הקמת הרכבת לאילת, אותו "חיבור יבשתי בין הים האדום לים התיכון". זה ה"בייבי" של שר התחבורה הנוכחי והוא קידם אותו והגן עליו בחירוף נפש מפני גל הביקורות שנשמעו מכל כיוון על נחיצותו וכדאיותו הכלכלית.

כל הסכומים הללו הם סכומים חזויים, שמטבע הדברים (והניסיון) נוטים להתנפח בלי הכר "על הדרך". הערכות האוצר לגבי קו הרכבת לאילת, למשל, מדברות על תקציב גדול פי שלושה מהתקציב החזוי של משרד התחבורה. אמנם חלק מהפרויקטים כבר יצאו לדרך, אבל ספק אם קצב ההתקדמות החזוי שלהם יהיה כמתוכנן.

מרוויחים ומפסידים

מלבד שר התחבורה כוללת רשימת המפסידים מהקדמת הבחירות גם לא מעט יזמים שכבר התייחסו לפתיחת שוק הרכב לייבוא אישי, מקביל ובעיקר "זעיר" כאל עובדה מוגמרת. חלקם כבר ביצעו התחייבות כספיות ועסקיות בגין אותה ציפייה וכולם יצטרכו לחכות כעת למדיניות של השר הבא ולהגדיל את תקציב הלובי שלהם.

ברשימת המפסידים מהעיכוב הפוטנציאלי בכל הנוגע לרכבות אפשר למצוא, בעיקר, את ממשלת סין, או לפחות חברות סיניות ממשלתיות, שאמורות/עשויות היו להיות הכוח הביצועי והעסקי מאחורי כמה מהפרויקטים הגדולים ביותר בתחום הרכבות והתשתית.

ברשימת המרוויחים אפשר למצוא כמובן את היבואנים הסדירים ושאר הגורמים, שחלק מסעיפי החוק היו להם איום עסקי מרכזי. ומה לגבי הציבור? האם גברת כהן מחדרה צריכה להזיל דמעה על אובדנה של אותה "רפורמה צרכנית" בתחום הרכב? הרשו לנו להטיל ספק. כפי שכתבנו בעבר, חוק רישוי הרכב מורכב באופן כללי משתי יחידות שונות. האחת היא אוסף גדול של תקנות שונות ומשונות, שנצברו במשרד התחבורה במשך שנים ונוגעות להתנהלות המוסכים, שמאים, חלפים, אחריות ומה לא. חלק מהתקנות הללו מיושמות כבר בשטח ובסך הכול מוכנסות כאן לחקיקה רשמית. אחרות מתקנות עיוותים מנהלתיים ישנים וכולן משמשות בעיקר ליצירת "רעש", שממסך את החלק השני: סעיפי הליבה הנוגעים לשוק ייבוא הרכב הסדיר, האישי והמקביל.

הסעיפים האלה הם המהות האמיתית של החוק הזה ואין הרבה ביניהם לבין "רפורמה צרכנית". אם הממשלה הייתה רוצה לקדם רפורמה צרכנית אמיתית בשוק הרכב היא לא הייתה צריכה לשם כך חוק של מאות סעיפים ועשרות דיונים. די היה בתוכנית מסגרת להורדה הדרגתית של המיסוי האגרסיבי על הרכב.

סעיפי הליבה בסך הכול שולחים מסר ליבואני הרכב הגדולים, ששולטים בשוק הרכב והחלפים: "תזוזו קצת הצדה ותפנו מקום לעוד כמה יזמים שיעשו קופה על גבו של הצרכן הקטן בחסות המיסוי על הרכב".

אפילו אם סעיפי הליבה הללו היו מקבלים את החותמת של ועדת הכלכלה, ספק רב אם הייתה להם השפעה מעשית. את התמונה הכוללת של שוק ייבוא הרכב לא מצייר משרד התחבורה ואפילו לא היבואנים, אלא היצרנים - ענקים עסקיים גלובליים, שפועלים בכל דרך כשרה או כשרה-למחצה לקידום האינטרס המסחרי שלהם.

זה, לצד המיסוי, המחסום העיקרי בפני פתיחה מלאה של שוק ייבוא הרכב. הניסיונות של משרד התחבורה להצר את צעדי היצרנים - אחד מהם הוא סעיפי הענישה הפלילית שהוכנסו אתמול לחוק ויוטלו על מי שינסה לחסום פעילות של יבואן אחר - דומים לניסיון של חרק לעקוץ את הרגל שדורכת עליו.

 תשתיות רכבת עתידיות