צדק פיננסי בגירושים: הצד החלש יכול לתבוע הפרשי השתכרות

כאשר בני זוג שיש להם נכסים משותפים עומדים להתגרש - בתי המשפט לענייני משפחה נוהגים למנות, בהתאם לצורך, שמאי מקרקעין כדי לשום נכסי מקרקעין משותפים של בני-הזוג. בתי המשפט נוהגים גם, במקרים מתאימים, למנות רואה חשבון ו/או אקטואר במטרה לחשב ולהעריך את השווי העכשווי (מהוון) של זכויות כספיות עתידיות ועוד.

התשתית העובדתית לחישובים ולשומות מונחת בפני אותם מומחים (נסח טאבו, תלושי שכר, אישורי קופות גמל, חסכונות בנקאיים וכיו"ב), ולכן עשיית החישובים אינה דורשת השלמה, הבהרה או הוראה נוספת מטעם בית המשפט.

עם זאת, כאשר בית המשפט נדרש לאיזון משאבים בין בני הזוג, עליו (כנעתר) להתייחס גם להון האנושי של המתדיינים, לכושר ההשתכרות שלהם ולבנייתו של אותו פוטנציאל במהלך הנישואים.

אולם במקרים כאלה אין ל"צד בית המשפט" אותו מומחה שיגיש חוות-דעת לעניין זה. מכאן (ובשל אי-הבהירות בנושא זה) ראויה להכרה פסיקתו של סגן נשיאת בית משפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, השופט נפתלי שילה.

השופט שילה דן בתיק גירושים שמשקף מציאות נפוצה: איש ואישה מנהלים משק-בית משותף וחיים תחת קורת-גג אחת כבני זוג שנישאו או כידועים בציבור. האיש או האישה משתכרים פי כמה וכמה מבן זוגם. האם הפרשי ההשתכרות מקימים לצד החלש אפשרות חוקית לתבוע בגין הפרשי ההשתכרות, ומה הם התנאים שגובשו כך שבהצטברותם ניתן יהיה לפצות בסכום חד-פעמי את בן הזוג "הנחות" ביכולתו להשתכר בעתיד לעומת בן זוגו.

שאלה זו - אף כי נדונה בעבר וקיבלה מענה פרטני בכל מקרה ומקרה, ללא קריטריונים וכללים ברורים - נדונה לאחרונה בפסק דין תקדימי בבית משפט לענייני משפחה ברמת-גן. שם - בהסתמכו על הגישות השונות שמצאו ביטוי בפסיקה, בספרות המשפטית וגם בספרות אמריקאית - ייצב השופט שילה מעין נוסחה לקביעת סכום הפיצוי שלו יהיה זכאי הצד "החלש" מבן זוגו, שלו נזקף כושר השתכרות גבוה יותר.

מדובר בפסק דין ראשון שמנסה לנסח שיטת חישוב מתודית, ולמעשה לראשונה נקבעו פרמטרים לחישוב פערי כושר ההשתכרות בין גרושים/פרודים כדי לפצות את בן הזוג החלש.

בית המשפט נטל פרמטרים הכוללים את משך תקופת הנישואים (כאן אימץ בית המשפט את הגישה האמריקאית שלפיה 1% מן הפער ייזקף לכל שנת נישואים); גיל בני הזוג; הזכויות האחרות שבן הזוג "הנחות" זכה במסגרת איזון המשאבים; ההון האנושי של בן הזוג "המוכשר יותר", שאיננו ולא היה תלוי בתרומת בן הזוג "הביתי" (החלש, שהשתכרותו במשך השנים הייתה נמוכה יותר).

במקרה שנדון בבית המשפט היה מדובר באישה שהשתכרה 7,600 שקל לחודש ובאיש שהשתכר 23 אלף שקל בחודש. פער ההשתכרות ביניהם עמד על 15,400 שקל בחודש. אולם היות שהאיש חויב לשלם 3,000 שקל כמזונות, הפער היה 12 אלף שקל. הואיל ובני הזוג היו נשואים 22 שנה, מגיעים לאישה 22% מסכום זה (לפי 1% מהפעם לכל שנה).

במקרה זה הגיע בית המשפט למסקנה כי תקופת הפיצוי תהיה למשך 3 שנים בלבד, שכן האישה מקבלת סכום משמעותי במסגרת איזון המשאבים, והיא גם יכולה לצאת לעבודה באופן מלא. לכן, סכום הפיצוי בסך 2,728 שקל לחודש (כאשר נלקחו בחשבון מרכיבים נוספים, כגון שווי החברה של הבעל ומזונות) הוכפל ב-36 חודש, כך שהפיצוי שנקבע באותו מקרה בגין הפרשי כושר ההשתכרות יעמוד על סך של 98 אלף שקל.

מסקנת הדברים היא כי בבוא בית המשפט לחשב את פערי ההשתכרות, מונחת בפניו משנה סדורה של אלמנטים אשר באמצעותם יוכל לכמת את הפרשי ההשתכרות, ולפצות בהתאם את הצד שהשתכרותו וכושר השתכרותו נמוכים ונחותים מבן זוגו, שסביר כי הקדיש את עצמו במרוצת שנות הנישואים לקידומו, ליכולת השתכרותו ולהשבחתה.

יצוין כי הפיצוי בגין כושר ההשתכרות אינו בא על חשבון איזון המשאבים, חלוקת הנכסים הפיננסיים, חישוב והערכת מוניטין - מוניטין אישי או עסקי; הפיצוי אינו קשור לנכסים עסקיים ולאיזון שווי חברות וכיו"ב. נושא הפיצוי בגין הפרשי כושר ההשתכרות עומד בפני עצמו ולראשונה - נפסקה הדרך לחישוב נכון והוגן לקביעה שכזו.

אמנם גם בפסקי דין קודמים שניתנו בסוגיה זו פסקו בתי משפט למשפחה פיצויים בגין פערי כושר השתכרות, אולם אלה לא בוססו על עקרונות מנחים, אלא על-פי שיקול-דעת המוקנה לבית המשפט למשפחה במקרים כאלה.

כלומר, עד כה לא "נבנתה" למעשה שיטה לצורך ביצוע התחשיב של הפיצוי בגין ההפרש בכושר ההשתכרות, ולא התפתחו "קווים כלליים" או "עקרונות מנחים" לצורך ביצוע החישוב.

באחד מפסקי הדין המנחים של השופט אליקים רובינשטיין וכן בסוגייה אחרת, נפסק כי שעה שבית המשפט "נזקק" להכריע בין "טענות צודקות" של בעלי הדין, עליו לפסוק על-פי מבחני ההגינות והצדק ב"שום שכל", ולהפעיל את השכל הישר באזנו בין האינטרסים של המתדיינים.

וכך, באותם עניינים שבמחלוקת בין בני זוג, עניינים "חישוביים" (שומות, היוונים, איזונים וכיו"ב) לצד האפשרות להיעזר במומחה בתחומו, ניתן גם להיצמד למודל של השופט שילה, ולא לחרוץ את דין הסכסוך על-פי שיקול-דעת בלבד.

■ הכותב עוסק בדיני משפחה.