בלי הסכמי אי-תקיפה, בבקשה

"נתניהו ואני סיכמנו - ללא מתקפות הדדיות", סיפר נפתלי בנט בוועידת סבן בוושינגטון לפני יומיים. זה נשמע יפה. זו גם המגמה בגוש המרכז-שמאל, שראשיו חותרים להסכמה דומה ביניהם. בפועל, זה לא כל כך יפה, ולדעתי גם מהווה פגיעה בזכות הציבור לדעת.

בנט ונתניהו

לבנט הרי יש בטן מלאה על נתניהו, וכך גם להיפך. ולא רק על רקע אישי, אלא גם בשאלות מהותיות. למשל, בנט חושב שנתניהו לא ניהל את מלחמת עזה כראוי, אז עכשיו הוא מנוע מלהעלות את הנושא בפני הבוחר? בגלל שהוא רואה את עצמו חובר אל ביבי בממשלה שתקום אחרי הבחירות? אדרבא, אם הדברים הולכים לכיוון זה, הרי הבוחר רשאי לדעת מה חושבים השותפים העתידיים זה על זה. אם יוסתרו חילוקי הדעות ביניהם, נעמוד שוב בפני מצב של ממשלה שאינה מסוגלת לתפקד.

הרצוג ולפיד

הרצוג לא יגיד מילת ביקורת על לפיד, למשל? הרי זה מגוחך. לפיד והרצוג הולכים פחות או יותר על אותו הציבור. אז מה, הם לא יעשו ככל יכולתם להוכיח שהיריב פחות ראוי מהם? איך יעשו זאת? רק בכך שיספרו את שבחי עצמם? אם לא מבקרים ומבליטים את הפגמים של היריב, המסר הוא שאין להם בעיה עם זה. ואם זה המסר, איך ישכנעו את הציבור שהם עדיפים?

חשיבותה של ביקורת הדדית

ביקורת הדדית היא חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות. הגבלתה מהווה פגיעה בהליך זה. ואני לא מדבר רק על ביקורת הדדית לגבי עמדות פוליטיות. זה חשוב גם בתחום האישי. הרי אנשים נבחרים לא רק על סמך מה שהם מייצגים, אלא גם, ואולי בעיקר, על אישיותם. בוודאי שזה נכון לגבי ראשות הממשלה. התנהלות אישית של מועמד היא נושא לגיטימי לעסוק בו, גם במונחים של ביקורת. זו לא צריכה להיחשב רכילות. זה מידע חשוב ביותר, כי אישיותו ואופיו של המנהיג קובעים לעיתים יותר מאשר עמדות מפלגתו. ראו את הבחירות הנוכחיות. העובדה שהן הוקדמו נובעת מאופיו ובעיותיו האישיות של ראש הממשלה, לא מעמדות כאלה ואחרות. ויש עוד דוגמאות אין ספור התומכות בכך. לכן חשוב שאלמנטים אלה יידונו במערכת הבחירות באופן כולל, ללא הסכמים מגבילים המסרסים את ההליך. לציבור עומדת הזכות לדעת, בוודאי בתקופת בחירות. הסכמי אי התקפה מטרתם למנוע מהציבור את המידע שהוא זכאי לקבלו ללא הגבלה.

הקרדיט של לפיד

אם יהיה מע"מ 0 על מוצרי יסוד, כפי שהבטיח נתניהו, הקרדיט צריך ללכת ליאיר לפיד.