שיטת הגרזן: סיכום הקדנציות של לימור לבנת במשרד הספורט

קשה לפרגן לדמות פוליטית על עשייה ציבורית, אז נשתדל שלא להפר יותר מדי את הסטטוס-קוו הזה. ובכל זאת, אם לוקחים את הקדנציה וחצי האחרונות של שרת התרבות והספורט לימור לבנת וההשפעה שלה על הספורט בישראל, הדרך הכי טובה לעשות את זה היא ללכת אחורה אל תחילת התקופה שלה ולבחון שאלה אחת: מה היה כאן במאי 2009, אז נשלחה על-ידי בנימין נתניהו בעל-כורחה למשרד הספורט, ומה יש היום?

ישראל של 2014 היא מדינה עם מתקני ספורט ברמה אחרת לגמרי. היא מדינה שהוחלשו בה באופן ניכר אותם מקורות פוליטיים שהיו מקור כל הרע של הספורט הישראלי במשך עשורים - אותם מרכזים. היא מדינה שהולכת ומנרמלת את הצפייה באירועי ספורט, לא רק באמצעות מתקנים משופרים אלא באמצעות דחיפה חזקה מאוד לחקיקה בנושאי אלימות וגזענות במגרשים, ולחץ כבד על בתי המשפט להחמרת הענישה.

מי היה מאמין בשנת 2009 שתהיה כאן מינהלת ליגה בכדורגל, מינהלת אמיתית ומתפקדת שתזיז את ההתאחדות לכדורגל לעסוק בעניינים חשובים אך אפורים של תשתיות והרחבת בסיס הפירמידה.

חלק מהתהליכים הללו לא קשורים כמובן ללבנת. האצטדיונים והמתקנים כבר הגיעו למצב של ריקבון. חלק מהתהליכים במבנה הספורט פשוט הבשילו לאורך השנים ורק חיכו למי שיבוא וייתן את השפיץ הסופי. כולם, לפחות בדעת הקהל, חיכו לשפיץ הזה, שיקרה כבר, לא משנה אם המניעים האמיתיים שלו הם טובת הספורט או קרבות אגו.

המניעים של לימור לבנת להרבה מאוד מהרפורמות לא לגמרי ברורים, חלק מהם מריחים כעניין אישי (לוזון, ורשביאק), על גבול האובססיה. אבל בשורה התחתונה, במצב שבו היה שקוע הספורט, זה לא לגמרי מעניין. גם מניעים אישיים יכולים להתקבל בברכה.

היא תיזכר כשרת ספורט מאוד אקטיבית ודומיננטית. היא התנגשה עם כל מוקדי הכוח הגדולים בספורט הישראלי - ההתאחדות לכדורגל, הוועד האולימפי, מרכזי הספורט - מקומות שאף אדם עם שאיפה פוליטית להמשך דרכו לא היה מעז לעשות. בדיעבד, אולי כי ידעה שגם ככה זו שירת הברבור הפוליטית שלה.

גם על הדרך לעשות את כל אלו אפשר להתווכח: האם השימוש בכספי הטוטו, באמצעות הצבת איש שלומה בראש הארגון (צחי פישביין) כדי להביא את הכוח הפוליטי למקומות אסורים - היא שיטה שאפשר לקבל אותה? האם מהיום והלאה זו השיטה המקובלת שכולם רשאים ללכת בה? האם באמצעות מי שמפרנס פה את הספורט יכולה המדינה לכפות את רצונה? הרבה רואים סכנה בעניין הזה של כניסה לתוך האוטונומיות של ארגוני הספורט. אולי בצדק. מצד שני, האוטונומיות הללו הן בדיוק אלו שהביאו אותנו למקומות רעים, מנעו כל סוג של רפורמות, וייצרו את שימור עמדות הכוח. כך שבמבחן התוצאה, של מה שהיה לפני ומה יש היום, לא בטוח שצריך לראות את השיטה הזאת כפסולה. צריך לפקוח עין הלאה.

השרה הבינה כאן משהו שאף אחד לפניה לא הבין: שהיא לא תצליח להזיז שום דבר במבנה הספורט ללא "התרגיל המסריח" עם הטוטו. בקדנציה הראשונה שלה ב-2003, אז קיבלה את תיק הספורט כגיבנת נלוות לתיק שרת החינוך, היא לא הצליחה להבין מה מימינה ומה משמאלה בספורט. הפעם זה כבר היה אחרת. בשלב מוקדם מאוד בקדנציה היא חברה למועצת ההימורים, כגוף המוציא לפועל ומנהל את האג'נדה שלה. את הדרך לשם היא עשתה מהמקומות שהיא מכירה - של הפוליטיקה הישנה: כדי להפוך את העניין לבר-ביצוע לבנת דאגה "לחלק שלה" בעסקה - היא שחררה לטוטו חסמים היסטוריים כשפתחה אותו לעוד ועוד הימורים, לעוד ועוד ענפים. מי היה מאמין לפני חמש שנים שהימורים על מרוצי סוסים יהיו אפשריים בישראל. בתמורה קיבלה את הזכות לנהל את המדיניות שלה באמצעות הטוטו. כל הרפורמות האחרונות - העברת כספי הטוטו ישירות לאיגודי הספורט ולא דרך המרכזים; או הרפורמה בכדורגל הישראלי באמצעות הגרזן של הסכם השיווק של הטוטו. גם אם נזהרה בדבריה, בעיקר בתקופה האחרונה, ושמרה על משפטי פוקר בקשר לשימוש שלה בטוטו - היא לא צריכה להתבייש בזה. הסטארט-אפ הזה היה הקלף המנצח של הקדנציה שלה.

לעד יזכרו לה את הקפיצות על הפודיומים, את מסע"ת ה"תצא בחוץ". אבל אם מנקים את כל רעשי הרקע הללו - היא השיגה בקדנציה וחצי מה ששרי ספורט לא ישיגו בחמש קדנציות.