מה יש בהם שאין בי

1. תזכרו, אני אומרת להם, שבהספד עליי תדעו לומר: אם יש משהו שהיא הכי אהבה לעשות, זה לרקוד. הכי פשוט, הכי בסיסי.

לרקוד זה לעוף, להתעורר, בלי להרגיש מאמץ. במקום הזה נעלמות המבוכה, הביישנות, המופנמות. זה בוקע מכוח המוזיקה, יוצא מהבטן, עם חניית ביניים קצרצרה בראש. זה זז את עצמו.

וזה כל כך מעט יוצא לי. לרקוד, זאת אומרת. מזל שאת יום ההולדת שלי, החודש, לא הסכמתי להעביר בעוד ארוחת ערב, אז גררתי חבורה סוערת עם חוש קצב, לפתוח מבערים באברקסס. שעות בלי הפסקה.

2. יש את הרגע המכונן הזה, שבו אירוע מסוים צובע את העולם שאתה חי בו בצבעים חדשים, אחרים. אתה חווה סוג של מפנה רגשי ותודעתי, החיים שלך מתחלקים ללפני ואחרי. אירוע מכונן ישנה אותך רק אם תיתן לו את המשמעות הזו. את השנה החולפת צבע בגוונים עזים, מבחינתי, רגע אחד כזה, שמאפיל על כל דבר אחר שקרה, רגע משנה תודעה.

3. ישבתי אצל חברים. ליהגנו וגמענו מהמרלו הכבד, כשפתאום סגרה עליי הרגשה רעה ממש. סחרחורת, טשטוש, חולשה, שחור בעיניים. נטשתי את השולחן לכיוון הספה ונחתתי עליה. אובדן הכרה. "ורד את שומעת אותי, ורד?", שמעתי את הקולות ההיסטריים סביבי במעומעם, "תזעיקו אמבולנס".

הפרמדיק שהגיע התרגש פחות. אחרי כמה בדיקות שחרר אותי לדרכי. אולי זה הדג, אולי סתם לחץ הדם הנמוך שלי. שבועיים אחרי, זה קרה שוב. לא היה מנוס מבדיקות. נשלחתי לארגומטריה לבדוק את סיבולת הלב-ריאה. עליתי על מכשיר ההליכה וצעדתי בנחת, אני הרי מתאמנת כמה פעמים בשבוע. תלכי יותר מהר, פקדה האחות. ניסיונותיי המתנשפים עלו בתוהו. חלש, היא פסקה. אז מה? שאלתי. את צריכה לעשות הליכות, הודיעה לקונית, תעשי צעידות. וכל אימוני המשקולות שלי, המתיחות, כלום? מסתבר.

4. ניסיתי לצעוד, אבל נכתשתי משעמום. ניסיתי לרוץ כמה שניות, אבל לא הצלחתי להסדיר את הנשימה, נחנקתי. מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. לא בנויה לזה. הקפדתי לצעוד בשבתות, אבל זה היה מפרך. הלכתי על החוף, הלכתי בפארק, פטפטתי את הליכתי. שישה קילומטר אחרי, הייתי גאה בעצמי על המאמץ, אבל ביני לבין עצמי הודיתי שאני די עלובה. הסתכלתי על הרצים בקנאה.

5. מה יש בהם שאין בי? למה אני לא מסוגלת אפילו לדמיין את זה? אני עשויה מחומרים אחרים. אין לי את זה. לא מסוגלת לרוץ, לא מסוגלת להקפיץ את הגוף באוויר. קשה לי לנשום, כואב לי, חורך בריאות. נלפתת ביסוריי, הוכרעתי.

המשכתי ללכת. כל פעם מחדש חיכיתי לתחושה שאחרי, לזרימה המואצת של הדם בגוף. יש סימני דופק. ישבתי במכונית אחרי ההליכה, והתרכזתי בחיות שמתחוללת מתחת לעור הבוער, ברקמות השריר. והתחלתי להתאהב בדבר הזה.

6. יום אחד פגשתי אותו, האיש הנצחי מהים, זה שרץ כל יום, קיץ וחורף. תנסי לרוץ, הוא אמר לי. בהתחלה תסבלי, אבל דברי איתי אחרי שלושה חודשים ותגידי לי מה קורה.

לרוץ? אני? לא יקרה, הבטחתי לו. המשכתי ללכת. התמסרתי לפארק. כל פעם עוד קצת.

ואז, בבוקר אחד בהיר וצופן סוד, אחרי שנתיים של הליכה שיטתית, לא יודעת מה נכנס לי לראש, הרכבתי אזניות. באזניות רק הלמו התופים, אבל הגוף זז מעצמו. התחלתי לרוץ. לא חשבתי על הנשימה, לא על כוח הכבידה, רק על המוזיקה.

זה היה הכוח המניע, הגנרטור. וככה, אני מוצאת עצמי עושה את הדבר האמיתי. הנה חולף קילומטר, ואז עוד קילומטר, והמוזיקה בועטת אותי קדימה, וזה קורה, הדבר ההוא שהוא לא אני.

זה כוחה של הפסיכולוגיה הנרטיבית. היכולת לערוך מחדש את הדברים כדי להתאים את הסיפור לערכים שלך. מבחינתי, זה היה לרקוד. אחרים קוראים לזה ריצה.

אני מעיפה את עצמי קדימה, צוללת לעומק הצלילים, מתערבלת בהם, משנה מצב צבירה. אני עכשיו עיסה של סאונד, תנועה, זרימה, קצב, אנרגיה מתפרצת שהופכת לכדור בעירה.

זה היה הרגע המכונן שלי. רגע של גילוי. הרגע שבו התחלתי לרוץ היה השיעור שלי לחיים.

בקושי התאפקתי כשהתקשרתי אליו, לאיש מהים. "זה קרה, הרגע הזה". שחררתי את הנצרה, חיסלתי את הפחד מריצה באש ידידותית.

7. גם היום, כשאני רצה, אני בסוג של טראנס. אני רצה בלי קבוצה, וגם בלי מאמן. לא רוצה תחרויות, ולא צריכה מד דופק. אני מקשיבה רק לגוף. ירצה - יידרך. יתעייף - אעצור. אם יש משהו שאני עובדת בשבילו, זה האנדורפינים שלי. אני נענית לחיזוריהם הפתייניים, כי כל הריצה הזו היא הפשטה אחת גדולה. זה אקט שכל המהות שלו, עבורי, היא לא יותר מגישה למזרקי אנרגיה.

הרגליים כואבות, הלב פועם בחוזקה ומעיק ודחוס ובוער בחזה. המוח מופגז באותות סותרים. 'די, כואב, תגיד לה לעצור!', נשרפים השרירים. 'השתגעתם? עכשיו נהנים, שרק תמשיך!', מצווים האנדורפינים, ניתזים לכל עבר.

וככה, בתוך המהומה הזו במוח, ממשיכים להתנגן קורט קוביין וחבריו. מתאפקת לא לנופף בידיים (כי, אם לא אכפת לכם, אני בכלל רוקדת עכשיו) ופה ושם גם פחות מתאפקת. מרימה ראש ופוגשת את תחרת האקליפטוסים על גדות הנחל. הטבע תרפויטי ומרגיע, הרוח דוחפת בעדינות, אני לוקחת אוויר. מסיבת טבע עם 'היי' ובלי סמים. למדתי להתרגל לזה, לאהוב את זה, להשתוקק לזה.

8. ולחשוב שיכולתי להמשיך חיים שלמים בלי לתת לזה לקרות לי. וזה השיעור.

ואחרי שזה קרה, ידעתי. משהו בי נפתח. עוד הרבה מאוד דברים שהשארתי בחוץ, כי חשבתי שהם לא, אולי גם הם ברי השגה?

איך, בדרך נס לא צפויה, נכנסה לי לחיים מיומנות זרה לחלוטין, רק מכוח החזרתיות השיטתית. צעד אחרי צעד אחרי צעד. בביסים קטנים, שוב ושוב, עד לנקודת האל-חזור, פוטנציאל הפעולה השתחרר. זו החוויה ששינתה את התודעה, והתודעה שינתה את החוויה, לא לפני שנארזה מחדש. סובלימציה? יכול להיות. בשביל זה לא צריך להיות פסיכולוג נרטיבי, מספיק לדעת להזקיף סיפור עם ציר עלילתי מוצק. להיות עורך, תכלס, זה לא רק מקצוע, זה אורח חיים.