יום ראשון בבוקר בערבה. בכניסה לבאר אורה עוד פעור באדמה בור ענק, מוקד פיצוץ צינור הנפט ימים ספורים לפני כן. רוב הנפט כבר נשאב, אבל האדמה עדיין שחורה משחור ומצחינה כמו מיליון תחנות דלק. מספיק לעמוד שם שתי דקות בשביל לחטוף כאב ראש אטומי, שהולך יופי יחד עם הכעס ועם העצב.
בגלל האדמה פה הנפט לא חלחל עמוק. חמישה סנטימטרים גג. זה טוב וזה רע. טוב, כי אין חלחול למי התהום ורע כי כך פגיעתו רחבה ומיידית יותר. הנזק, לכן, חמור יותר בטווח הקצר, אבל לטווח הארוך אין באמת מה לדאוג. אף שהתקשורת וכולם הזדרזו להכתיר את האירוע כ"אסון אקולוגי", זה לא באמת אסון גדול. מחדל עצום על סף הרשלנות הפושעת, ודאי. נזק מיידי וממשי, בהחלט. אבל בואו ניקח דברים בפרופורציה. החי כמעט ולא נפגע, למעט כמה חיפושיות ושממיות פה ושם, ומאחר שהרוב נשאב ונוקה, המקום יתאושש. אין לי ספק.
*** הכתבה המלאה - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
