תופעה מתפשטת: השלב הנוכחי של העירום בתרבות ההמונים

תחילה היה האגן של ג'ניפר לופז. אחריו הגיע הישבן של ביונסה. והשנה נחת ב"אנקונדה" הישבן המעוצב לתלפיות של ניקי מינאז'.

ואז באה חשיפת אחורי האגן של קים קרדשיאן בחזית של מגזין "פייפר" בסתיו. ועכשיו רובי וויליאמס מוציא אלבום עם חומרים שטרם יצאו לאוויר העולם, ומאוורר על חזיתו את האחוריים שלו. אומץ או תפלות? מענה גברי משעשע לאחוריים הנשיים הכה מחופצנים, או חוסר טעם משווע? התשובה, כמובן, בעיני המתבונן. הוויכוח על עירום באמנות ועל עירום בתקשורת ההמונים עתיק יומין.

גם השאלות הנוקבות בתרבות הפופ, על המתח שבין שחרור וביטוי עצמי לבין הזניה עצמית, התחילו הרבה לפני שהאלף שעבר נגמר.

אלא שלמרבה הצער נדמה שב-2014 העניין הציבורי בעכוזים גבר על העניין במוזיקה עצמה.

ב-2013 כל העולם דיבר על מיילי סיירוס, אבל היו, לה ולאחרים, מספיק להיטים שגיבו את הוויכוחים על שמרנות מול חופש, פורנו-פופ או בריאות הנפש, גם בפסקול חזק.

בשנה המסתיימת היו לא מעט אלבומים ושירים מצוינים, אבל הם לא נכנסו לזיכרון הקולקטיבי שלנו כמו שנדחסו אליו כל האחוריים שאוזכרו כאן.

היה רק שיר אחד, שיצא בשלהי השנה שעברה, שבאמת הפך השנה ללהיט כלל עולמי ולאירוע תרבותי לא פחות בולט מכל ישבן.

זה היה כמובן "האפי" של פארל וויליאמס, בעצמו שובב לא קטן ומי שאחראי להינדוס "בלרד ליינז", הלהיט של רובין ת'יק שחולל עם מיילי סיירוס את שערוריית הטוורקינג בטקס פרסי האם.טי.וי ב-2013.שערורייה שהביאה את שמה, ואת הגוף שלה, כמעט לכל מסך בעולם.

כבר נכתב כאן בשנים קודמות על חוסר הטעם בסיכומים שנתיים בעידן התפוצצות המידע הדיגיטלי, כשכמויות המוזיקה שיוצאות מדי חודש גדולות מאלו שיצאו בעבר בשנים שלמות.

תרבות הפופ עצמה כבר מזמן לא מתנהלת לפי תיחומים שנתיים: מצד אחד מסעי ההופעות הופכים לממושכים יותר ולרוב שנתיים. מצד שני, הפרסום וההפצה של שירים ושל אלבומים התקצרו מחודשים ושבועות של מסעי יחסי ציבור ופמפום בכלי המדיה המסורתיים, ועד לחשיפה ושחרור ברשת בן לילה.

כך שסיכומים שנתיים הם משהו די ישן ולא מעודכן. ועדיין, ולמרות הצלחות גדולות גם של כוכבות שמרניות יחסית כמו טיילור סוויפט וסייה, 2014 של התרבות הפופולרית הגלובלית הייתה שייכת יותר לישבן מאשר לאוזניים.

רובי וויליאמס: "מתחת לרדאר חלק ראשון"

עסק מכור

למרות שהיה האלבום הכי נמכר באנגליה בשבוע הראשון של דצמבר, "מתחת לראדר" כלל לא נספר בטבלאות.

האלבום החדש של רובי וויליאמס חולל היסטוריה שיווקית קטנה בבריטניה. בגלל שבשבוע הראשון לצאתו הוא שווק בלעדית רק בעותק קשיח שהוזמן מהאתר של האומן, לא הוצא להפצה דיגיטלית, ולא הופץ באמצעות חברת תקליטים - הוא נפסל מלהיכלל בטבלאות מכירות האלבומים. ולכן, למרות שהיה האלבום הכי נמכר באנגליה בשבוע הראשון של דצמבר, "מתחת לראדר", אולי קצת בהתאם לשמו, כלל לא נספר.

מה שכנראה היה חשוב יותר לאמן עצמו, הוא שהצליח למכור הרבה יותר מהאלבום "טייק ד'את 3" שהוציאה ממש במקביל להקת האם שלו. ניצחון קטן למי שהקדים את תאריך היציאה בשבוע, במיוחד כדי להתחרות ראש בראש מול חבריו. אגב, שני הצדדים כלל אינם פוסלים איחוד כוחות עתידי ביניהם בעקבות הקאמבק של הלהקה עם רובי מלפני שנתיים.

בכל אופן, במצעדים הבאים האוסף הזה כבר אמור להימנות כרגיל, אם כי כמובן הוא פספס, לצורכי הטבלאות, את הבום הראשוני במכירות. ומה קיבלו מעל 150 אלף מעריציו של וויליאמס שמיהרו להזמינו דרך האתר של גיבורם? או. בניגוד לציפיות מאלבום של שירים שטרם ראו אור באלבומים הקודמים, לכאורה שאריות, ובניגוד לטעם הלא מאד מזרז תיאבון שעשויה להותיר עטיפתו, התוכן בהחלט הגון.

אלו שירים שנצברו בעיקר במהלך ארבע השנים האחרונות, ושלא בהכרח מעידים על עוצמת תוכני המגירות של וויליאמס, גם על זה, אלא בעיקר על חולשה יחסית בשירים שכן נבחרו להיכלל באלבומיו האחרונים עם שירים מקוריים. יש כאן, בעצם, אלבום פופ טוב מאד שלו, ולטעמי הטוב של וויליאמס בעשור הזה. הוא מתחלק באופן גס למחצית ראשונה מסחרית ומלודית יותר, ולמחצית שנייה שכוללת שירים קצת יותר מגוונים סגנונית וקצת פחות דורסניים מלודית.

אבל השירים הדורסניים במחצית הראשונה מרשימים מאוד. "רייבר" יכול להיות להיט ענק, ויו 2 היו מתים שיהיה להם סוף כל סוף להיט אחד טרי כזה: שיר שמערבב גיטרות ואלקטרוניקה קלה ומסחרית בפופ מנצח ומתוק. "Climb on" מהדהד לעוד להקה טורפת אצטדיונים שעיצבה לא במעט את הסגנון הוויליאמסי לאורך השנים. למרות שהוא סובל מניפוח יתר לקראת סופו, השיר הזה בומבסטי כמו שירים מאוחרים של להקת קווין, ולכאורה נולד לאצטדיוני כדורגל.

"The edge" הקצת כנסייתי הוא בלדת טרום חג מולד מוצלחת. וכך כמעט כל שבעת השירים הראשונים מציגים פופ נוצתי אבל מענג, דל משקל אבל יעיל וטעים. וגם השירים האחרים כלל לא רעים. אלו חדשות טובות לקראת ההופעה של וויליאמס בפארק הירקון בעוד כמעט חצי שנה. הוא נכנס לשנתו ה-40 בכושר מצוין, ונשמח שישמור עליו עד שיגיע לכאן.

 רובי וויליאמס / צילום: רויטרס