משמחת ערבה בוכייה

שני אירועים מכוננים הניעו את הפילוסופית חנה ארנדט, אחת ההוגות הפוליטיות החשובות במאה ה-20, לראות בתקופה העגומה של חייה, במחצית הראשונה של המאה שעברה, "ימים אפלים" שיש בהם זיק של תקווה. בספרה "המצב האנושי" היא מציינת את שיגור הלוויין הראשון לחלל כנקודת פריצה ושחרור מכדור הארץ, ואת הפצצה הגרעינית הראשונה, האפשרות להשמיד את כדור הארץ, כשני קצוות של מציאות מעשה ידי אדם, שממנה כל האפשרויות פתוחות - לכיליון או לשגשוג.

"מנקודת מוצא זו ארנדט כורכת את הפוליטי ואת המצב האנושי", כותב האוצר אבי לובין, לקראת התערוכה "ימים אפלים" שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב. כמו ארנדט, הכותבת מתוך הרגע ההיסטורי הנתון וביחס אליו, לובין מנסה לתפוס את הרגע - הווה חמקמק, הרה-גורל, כפי שהוא משתקף בעבודות האמנות, המגיבות למציאות משתנה. ממחישה זאת יותר מכל יצירתה של נועה גיניגר, NOON. במהלך שיטוט בברלין הבחינה גיניגר בפער זמן של שתי דקות בין שני שעונים בחזית כנסייה. היא מצלמת את הכנסייה בשעת הצהריים, כששעון אחד מורה 11:59 והשני 12:01. "הסימטריה בין השעונים, כמו גם בשם העבודה, מדגישה את ההיעדר של 'הווה'".

ביצירה אחרת שלה, רודפת גיניגר אחר הרוח, תרתי-משמע, בפרויקט ממושך שבו הציבה לה למטרה "לשמח מפיחה רוחותערבה בוכייה". שיאו של הפרויקט מוצג בתערוכה בעבודת וידיאו שמתעדת אקט של הפחת רוח במאווררים תעשייתיים גדולים, כדי להרים את ענפיה ולרומם את רוחה של ערבה בוכייה, שמוטת צמרת. הפעולה אולי נראית או נשמעת כפואטית, "אך במבט נוסף חושפת את האלימות הגלומה בניסיון לכפות על הערבה מצב המנוגד לטבעה, כמו גם בניסיון האנושי לשלוט בטבע וברגשות", מסביר לובין.

לא רק בטבע מנסה האדם לשלוט, אלא גם באדם, שלא כדרך הטבע. שחזור יצירתה של מיכל נאמן משנות ה-70, "גדי בחלב אמו" מצטט רגע היסטורי מתערוכה שהתקיימה ב-1974 בגלריה הקיבוץ בתל-אביב, סמוך לסיומה של מלחמת יום כיפור. השבתה של העבודה לזירה עכשווית (בימים שבהם זכתה נאמן בפרס ישראל לאמנות), מצביעה על האופי החוזר ונשנה של עוולות וקורבנות אדם, במציאות הישראלית והכלל אנושית.

התערוכה נפתחת ונסגרת בשני "מקלטים". הראשון, מבנה "מחסה" לאדם יחיד, שבנה האמן הפולני מירוסלב בלקה לפי מידות גופו. המחסה מזכיר במראהו דרגשי שינה מצריפי אסירים, בפרופורציות משונות, המחסירות את האפשרות לריבוי משתמשים. קרשי המחסה מגיעים מרצפת העץ שפורקה מארמון אצילים פולני ששימש כמפקדה נאצית בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה, וכיום הוא חלק ממוזיאון.

המקלט השני הוא "חדר ביישן" (Shy Room) של ג'ני ברוקמן. קובייה לבנה שדלתותיה נראות פתוחות ואור בוקע מתוכה, אך כשמתקרבים, נסגרות הדלתות והאור נעלם. "הצופה מגלה שהפנייה אל האור, כמו בחיפוש האמת הפנימית, היא ריקה וחסרת סיכוי", כותב לובין. כמו ב"הטירה" של קפקא, נובטת הבנה שאין מקור של אמת שאליו אפשר להגיע, אין מקור סמכות שבכוחו לספק את התשובה".

בלב התערוכה "רובצת" עבודה של תומר ספיר, העוסק בפוטנציאל של חיים זרים, מתפשטים כמו תופעה ביולוגית. יצירתו "הביקור" היא מעין מפלצת ללא ראש, והיא מקימה לחיים מיתוס אמריקאי, על יצור בלתי מוגדר שהופיע על חופה של העיירה מונטוק בצפון ארה"ב. למיתוס סביב "המפלצת ממונטוק" תרמה העמימות סביב מתקן ממשלתי סודי, השוכן לא רחוק משם, בפאלם איילנד (אי קטן שדבק בו הכינוי Monster Island). מתקן זה, ששימש בעבר בסיס צבאי וכעת מתנהלת בו תוכנית להתגוננות מפני טרור ביולוגי. מכאן קצרה הדרך לתרחישי בלהה וחייזרים נוסח X Files.

הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל-אביב, כיכר אנטין. הכניסה חינם