בלי ניד עפעף

בעיני דיק צ'ייני, לשעבר סגן הנשיא, דוח הסנאט האמריקאי על עינויי הסי.אי.אי, שפורסם בשבוע שעבר, היה "אוסף של פתפותי ביצים" (הוא השתמש במלה הרבה יותר חריפה). בעיני מי שכותבים את מאמר המערכת של הניו יורק טיימס, הדוח חשף את "חרפתנו הלאומית". רוב האמריקאים משכו בכתפיהם.

בעיני זרים, בין אם הם תעמלנים של מדינות משטרה (סין, צפון קוריאה, רוסיה) ובין אם הם פוליטיקאים דמוקרטיים באירופה, הדוח הזה העמיד בספק את זכותה של ארצות הברית לבקר את מצב זכויות האדם מחוץ לגבולותיה. אינני יכול להגיד שידוע לי מה חשבו הישראלים, אם חשבו; אבל מותר לנחש שאסכולת ליברמן/אלקין בדיפלומטיה הישראלית עוד תעשה שימוש סרקסטי בדוח על פרקטיקות העינויים של הסי.איי.אי.

עוד מעט קט, ממש קט, תעבור השליטה המלאה בקונגרס בוושינגטון לידי הרפובליקנים. הדמוקרטים, הנפרדים מכל פטישי היושב ראש בסנאט (בארצות הברית, בניגוד לישראל, האופוזיציה אינה מקבלת פרסי נחמה), הצליחו לפלוט דוח של הרגע האחרון מוועדת המודיעין אפופת החשאיות.

הדוח הוא כתב הרשעה חמור נגד הביון האמריקאי. השימוש בעינויים נגד חשודים היה גדול בהרבה ממה שהוא חזר וטען; המענים השתמטו מפיקוח; הם הטעו את הבית הלבן ואת הקונגרס הן ביחס לאמצעים והן ביחס לתוצאות; קולות ביקורת בתוך הסי.איי.אי הושתקו; הסי.איי.אי הסתיר את המספר הממשי של עציריו, והחזיק 26 מהם ללא יסוד, בהם גם עצירים עם פיגור שכלי. (תקציר של הדוח אפשר לקרוא באתר הרשת של הניו יורק טיימס).

קווים אדומים, דגלים שחורים

דיק צ'ייני היה פחות או יותר פטרונה של הלוחמה בטרור בממשל ג'ורג' בוש הבן. הוא יצא להתקפת נגד, והכריז השבוע שהיה חוזר וסומך את ידיו על מעשי הסי.איי.אי "בלי ניד עפעף". זה כשלעצמו אינו מרשים. הוא בא מאגף פוליטי, שבו ספק עצמי מוחזק כחולשה בלתי נסבלת. מעט מאוד אמריקאים חושבים את ימי בוש-צ'ייני לזמן של הצלחה לאומית מרשימה. רק השבוע שמענו שמלחמת אפגניסטן עלתה לאמריקה טריליון דולר, זאת אומרת 1,000 מיליארד, הרבה בגלל חוסר היעילות של ניהולה.

אף על פי כן, רוב האמריקאים אינם פוקדים עוון על הסי.איי.אי. סקר דעת קהל הראה השבוע, כי 51% חושבים את העינויים ואת המעצרים החשאיים להכרחיים, רק 29% מסתייגים מהם. זה אומר, בעברית מדוברת, שרוב האמריקאים אינם שמאלנים יפי-נפש.

אבל השאלה אינה של עודף איסטניסיות. השאלה היא עצם ההגדרה של חברה דמוקרטית, שאלת המטרה והאמצעים. האם מותר לחברה דמוקרטית לעשות הכול כדי להתגונן? אל תהיה השאלה הזו קלה בעיניכם. התשובה עליה אינה מובנת מאליה. יש קווים אדומים ויש דגלים שחורים. יש חוקים ויש חוקות. אי אפשר לעשות הכול בחברה דמוקרטית, אפילו בשם השיור, או השרידות.

רפרטואר העינויים של הסי.איי.אי כלל לא רק את ה"ווטרבורדינג" המפורסם (הדמיית טביעה), אלא גם משהו ידוע פחות: הזנה דרך פי הטבעת. על-פי הדוח רעדו ברכיהם של מקצוענים בסי.איי.אי שצפו באקט ובתוצאותיו.

אסכולת צ'ייני משיבה שהפרקטיקות האלה הניבו עובדות, שהצילו חיי בני אדם. נניח שזה נכון. עד איפה מותר להרחיק: האם מותר למשל לגדוע אברים, כדי להניב תשובות? האם מותר לנעוץ אלקטרודות באשכים? האם מותר לנקר עיניים?

מה זו "דמוקרטיה מערבית"?

דמוקרטיות נאלצות לעתים קרובות להתגונן מפני מזימותיהן של ישויות טוטליטריות ופשיסטיות, בין אם הן מדינות, או חצי-מדינות, או ארגוני טרור. אי אפשר לתבוע ברצינות מדמוקרטיה שתילחם עם יד אחת בלבד. אבל דמוקרטיה לוחמת בדרך כלל כדי להישאר דמוקרטיה. מה הטעם במלחמה, השוחקת בהדרגה את ערכיה?

במאמר רב התאנפפויות ואי-דיוקים, הקונסול הכללי לשעבר של בריטניה בירושלים כותב השבוע בניו יורק טיימס משהו הצריך לחדור אל התודעה: "ישראל מתארת את עצמה כדמוקרטיה מערבית. הממשלה הנוכחית בישראל אינה נאמנה לערכים שהיא טוענת כי היא חולקת עם המערב". רוב הישראלים יתייחסו כנראה בביטול להערה הזו, אבל הביטול הוא לרעת ההבנה. מתקרב והולך היום שבו ייגבה מחיר על ההתיימרות - ועל אי העמידה בה.

גם ארצות הברית תשלם מחיר על השחרת שמה הטוב. אנחנו כבר יודעים שמאז 2001 אמריקאים נטלו לעצמם חרויות, שאינן מתיישבות עם גדולת ארצם או עם שאיפותיה המוסריות. אבל האמת מחייבת אותנו להודות, שהחרויות האלה התחילו להינטל הרבה, הרבה קודם, בשותפות טרגית עם משטרי דיכוי, שארצות הברית חשבה לשותפים טבעיים במאבק נגד הקומוניזם. את המחיר היא משלמת כיום בחלקים של המזרח התיכון ובאמריקה הלטינית.

המשחק ההוגן מת לפני 60 שנה

במידה שלהידרדרות הזו הייתה נקודת פתיחה, אולי אפשר למצוא אותה בצו נשיאותי חשאי, שנחתם במארס 1954. האויב אז היה הקומוניזם הבין-לאומי.

"ברור עכשיו שאנחנו עומדים מול אויב חסר מעצורים, שהיעד המוצהר שלו הוא שליטה בעולם, בלי שים לב לאמצעים או למחיר. אין כללים במשחק הזה. נורמות מקובלות של התנהגות אנושית אינן תקפות עוד. כדי להשתייר, על ארצות הברית לחזור ולשקול את תפיסותיה רבות-השנים של 'משחק הוגן'. עלינו ללמוד לחתור, לחבל ולהרוס את אויבינו בשיטות פיקחיות, מתוחכמות ואפקטיביות יותר מאלה המופעלות נגדנו".

מובן מאליו, הלוא כן? אכן. אבל מוטב לזכור שלוויתור על "נורמות של התנהגות אנושית" יש תוצאות. גם ידענים מנוסים ולא נאיביים שבינינו מחויבים לשקול אותן. היום הם המחליטים על אילו נורמות לוותר, אבל מחר הם עתידים לגלות על אילו נורמות ויתרו אחרים בשמם.