פוליטיקה בלי קלישאות

הנה, ארבעה חודשים אחרי שהתפזר אבק הכתבים והפרשנים הצבאיים, מתמלאים שוב אולפני החדשות בטלוויזיה. הפעם אלו הכתבים הפוליטיים על מרכולתם המתחממת, שממלאים את הכיסאות שלצד המגישה המרכזית. ושוב במערכות החדשות יושבים עורכים ומפיקים ומתכננים שעות שידור מתארכות, ושוב טלפונים של יועצים, ועוזרים מצלצלים ויומנים נפתחים, ומבלי שנרגיש יתמלא המסך שלנו במלל אינסופי שכל כולו מתמקד בנושא יחיד שעל סדר היום - הבחירות.

העיתונאים המצוינים בתחום הפוליטי - מכל גופי התקשורת - יודעים היטב את העבודה. הבעיה היחידה היא שאולי הם יודעים אותה טוב מדי. התרגולת, כפי שזה נראה עכשיו, היא אותה התרגולת. כתב זריז מביא סקופ על איחוד/פיצול/הצטרפות, פרשן חריף מותח ביקורת ופוליטיקאי מכניס חצי אמירה על הנושא. המראיינים שואלים בעיקר כדי לשאול את השאלות הנכונות, והתשובות - הן מקבלות תפקיד משני. הפוליטיקאי שיגיע לאולפן כדי להתמודד עם השאלות, כבר יודע שהוא לא אמור לספק להן מענה. הוא צריך לשלוט במיומנות העברת המסר בין תמרוני העיתונאים. לא עומק אמתי, לא פוליטיקה טובה, אלא בעיקר טלוויזיה מהנה.

התקשורת הישראלית מחויבת להביט לאחור על בחירות 2013 ולהודות בכישלונה. בניסיונה לספק חוויית צופה אופטימלית היא כשלה במשימתה החשובה לספק לישראלי את המידע המהימן, הראוי והמלא, אשר יסייע בעדו לבחור את האנשים הנכונים שינהיגו אותו. אם נחזור אחורה בזמן, נבין שהמבנה התחרותי ההולך ומתעצם במדיה המקומית, חייב את השטחתו והרדדתו של המסר, ולמעשה תרם להפיכתם של נציגינו למשנני קלישאות, ולעטיפות שתכולתם מפתיעה.

אחיזת העיניים של הלייקים

ההפתעה, אגב, הגיעה כבר בליל הבחירות. כי הרי כמעט כל הסקרים כולם לא הצליחו לשקף מהימנה את הלך הרוח הציבורי - בעיקר בכל הנוגע למפלגת יש עתיד. הניכור בין מה שהתקשורת, ולצורך העניין הסקרים הם חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה התקשורתית הנהוגה לפני בחירות, ובין מה שהתקשורת חושבת שהוא הלך הרוח הציבורי - הולך וגדל. ציבורים שלמים כבר לא משתפים פעולה עם סקרים, בין אם מסיבות של הנחיה מלמעלה ובין אם בשל אי אמון ועצלנות. ולמרות שמהימנותם הולכת וקטנה, בטלוויזיה קשה להיגמל מנוהג זה, שמספק סנסציה וכותרות. ובעוד השיקוף לא מדויק, ההשפעה על הציבור היא בלתי נמנעת והם הופכים מתחזית לגיטימית לתשדיר בחירות בעל כורחם.

אבל אין לשפוט לחומרה את התקשורת הממוסדת, מבלי להתייחס גם לשקר אחר שנוגע למה שנתפס שלא בצדק לגלאי הסנטימנט הציבורי - הפייסבוק. הרשתות החברתיות, וזאת למדנו במיוחד בתקופת צוק איתן, לא משקפות דבר. הן מזמן כבר נפלו לידי קבוצות לחץ מאורגנות שלמדו את השיטה וגילו כיצד נכון להגביר קול אחד ולהשתיק ולאיים על כל קול אחר. מדד לייקים לא יכול להיתרגם לכוח אלקטורלי למרות שיצוצו אי אילו חברות ניטור שיעידו על עצמן שהצליחו לפתח את השיטה. הרשת קיצונית ואגרסיבית הרבה יותר מהציבור הישראלי, ומאחורי הפרגוד ידו רועדת הרבה יותר מאשר מעל המקלדת.

אם כן, בידי ערוצי הטלוויזיה, העיתונים ואתרי האינטרנט הישראליים מונחת האחריות לדאוג שהממשלה הבאה לא תיפול במהירות שבה נפלה זו. לצד ההקפדה היתרה הנדרשת מהם בכל הקשור לאתיקה עיתונאית, עליהם גם להקפיד למנוע מאתנו סיסמאות והבטחות שווא, לאפשר לנו להבדיל ולברור בין מה שמוצע לנו ולחשוף אג'נדות מדויקות ומפורטות שיאפשרו לנו לגבש את תפיסותינו. זאת לפחות עד מארס 2015, או עד שישובו הפרשנים הצבאיים אל האולפן.