הדרך מהוואנה לירושלים

במיטב המסורת של "העולם כמרקחה", מה מן המאורעות הבאים ראוי לתשומת לבו של קורא ישראלי בסוף השבוע הזה? רק לפני 72 שעות היה ברור למדי: סף התמוטטותה של כלכלת רוסיה. לפני 48 שעות, צירוף טבח הילדים בבית הספר בפקיסטן והתקפת טרור בלב סידני. לפני 24 שעות הצטרפה אל התחרות ההודעה הדרמטית מוושינגטון על חידוש יחסי ארה"ב עם קובה, מקץ 53 שנה.

לרוע המזל, אין אפילו קשר אסוציאטיבי בין המאורעות האלה, וחוץ מן "העולם כמרקחה" קשה להעניק להם כותרת משותפת. לא תהיה כנראה ברירה אלא להעיר כמה הערות על שניים מהם.

מעוררת סקרנות מיוחדת היא ההודעה מוושינגטון. היא צריכה לעניין ישראלים לא רק מפני שההפשרה האמריקאית-קובאנית חילצה מן הכלא פעיל יהודי, אלאן גרוס, הוחשד בריגול לטובת ארה"ב.

היא צריכה לעניין אותנו מפני שאתמול נפל דבר בתרבות הפוליטית של ארה"ב: הנשיא העדיף את האינטרס הלאומי (לפי השקפתו) על פני כוח ההשתדלות הפוליטי הניכר של קהילה אתנית קטנה. זה מצדיק אסוציאציות מיידיות.

הקובאנים במדינת-הלולב

האתנים הקטנים הם הקובאנים של פלורידה, פליטים וצאצאי פליטים ממשטר האחים קסטרו. הם התחילו להתיישב בדרום פלורידה, במיאמי ובקירבתה, כמעט מיד לאחר המהפכה, שהעלתה את פידל וראול לשלטון, ב-1959.

מאז, במידה גוברת, הם נעשו הבעלים של יחסי ארה"ב עם מכורתם. הכוח האלקטורלי והכלכלי שלהם הקנה להם השפעה עצומה על המשלחת הגדולה של פלורידה בקונגרס בוושינגטון. מאחר שפלורידה נעשתה מדינת-לולב בבחירות לנשיאות, עם כוח להכריע אותן לכאן או לכאן, מועמדים לנשיאות יצאו מגדרם לזכות ברצונם הטוב של הקובאנים האמריקאים.

מאז 1960 עומד בתוקפו אמברגו אמריקאי על קובה, כמעט אין יוצא ואין בה. אמריקאי הנוסע לקובה עובר עבירה פלילית, אם הוא מוציא בה כסף כתייר. אין לו מה לנסות כרטיס אשראי, מפני שהקשרים הבנקאיים מנותקים. אין טיסות ישירות, אין טעם אפילו לשלוח דוא"ל מפני שבקובה אין אינטרנט (חוץ מכמה מודמים אנלוגיים עתיקים פה ושם).

האמברגו הוטל מלכתחילה לאחר שמשטר קסטרו הלאים את הנכסים האמריקאיים הניכרים בקובה מבלי לשלם פיצויים. אחר כך האמברגו צבר תנופה והוסיף צידוקים, לאחר שרודנות קומוניסטית למהדרין קמה בקובה, עם מדינת משטרה ברוטלית ועם חניקה שיטתית של כל מחשבה עצמאית או יוזמה פרטית. תאבונם של האחים קסטרו להצית מלחמה בין ברית המועצות לארה"ב, ב-1962, לא נזקף לזכותם. לימים הם ישלחו דיוויזיות שלמות של צבא קובה להילחם לטובת משטרים פרו-סובייטיים באפריקה (בייחוד אנגולה ואתיופיה).

היא תתמוטט, היא לא תתמוטט

המוני פליטים קובאניים מילאו סירות אגוז בנסיון לחצות את הים בואך פלורידה. רבים מהם היו מאכל לכרישים. בציניות מרושעת, האחים קסטרו שחררו פושעים פליליים מבתי הסוהר שלהם, ושלחו אותם לפלורידה, יחד עם פליטים לגיטימיים. הבריחה המסיבית של קובאנים מארצם הקלה על חסידי האמברגו לטעון, שהמצוקה הכלכלית תמוטט בסופו של דבר את המשטר.

היא לא מוטטה. אפילו התפרקות ברית המועצות, וסיום הסובסידיה הסובייטית המסיבית, לא מוטטו את המשטר. לימים נמצא לו תומך ומסבסד נדיב בדמותו של אוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה, אנטי-אמריקאי לתיאבון. אבל צ'אווס מת, וכלכלת ונצואלה עצמה מתמוטטת.

הקולות לטובת פרגמטיות ביחסים עם קובה גברו והלכו מאז אמצע שנות ה-70. הנשיא ג'ימי קרטר פתח "משרד אינטרסים" בהוואנה, והקובאנים הורשו לחזור אל בניין שגרירותם בוושינגטון. אבל רונלד רייגן חזר וצינן את היחסים, והצינה התארכה עד נשיאות ברק אובמה.

אי אפשר לטעון שהקול הקובאני בפלורידה היה הסיבה היחידה. היו גם אינטרסים ממשיים של ארה"ב, היו סנטימנטים מחוץ לקהילה הקובאנית, היתה איבה רעיונית עמוקה למשטר קסטרו. אבל ברור בהחלט שהקול הקובאני מילא תפקיד חשוב מאוד.

עניין לא בלתי רגיל בארה"ב הוא שקבוצה קטנה ומגובשת זוכה בהשפעה חסרת-יחס על נושא יחיד. זה קורה בזירה הפנימית, בעניינים כמו בעלות על כלי נשק; וזה קורה בזירה החיצונית. היהודים הם רק שני אחוזים של אוכלוסיית אמריקה, וחלק ניכר מהם מנותקים מחיי הקהילה. אבל החלק המעורב פיתח שרירים ואסטרטגיות, המקנים לו השפעה עצומה על יחסי ארה"ב עם ישראל. לתועלת החלק הזה, מועמדים לנשיאות מנהלים תחרות סרק תקופתית מי יבטיח באופן הדרמטי ביותר את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. איש מהם כמובן אינו מקיים.

טאבו מרכזי הוסר

השבוע נרשם תקדים: נשיא קורא תיגר על זכותה של קהילה אתנית קטנה להגדיר את האינטרס האמריקאי ביחסים עם ארץ-המוצא שלה.

תגובות ראשונות של פוליטיקאים מתוך הקהילה הזו, ושל פוליטיקאים התומכים בקהילה, הן חריפות ביותר. הם מבטיחים לתקוע מקלות בגלגלי ההתפייסות. הרוב הרפובליקני החדש בקונגרס יוכל לסכל למשל את מינויו של שגריר בהוואנה, או לשלול מימון מן השגרירות.

יתר על כן, האמברגו עצמו מעוגן בחוק, ורק הקונגרס מוסמך לשנות אותו. בשליטה רפובליקנית מלאה, אין זה סביר שהקונגרס ישנה.

אף על-פי כן, טאבו מרכזי ביחסי החוץ של ארה"ב הוסר השבוע. ארה"ב מדברת עם קובה שעל מנת לנרמל את היחסים איתה. הרבה יותר כסף אמריקאי יזרום לקובה, הגבלות רבות יוסרו, דגלים יונפו (הקונגרס לא יוכל למנוע מימון לשגרירות קובאנית בוושינגטון), יהיו ביקורים רשמיים הדדיים. בקצרה, הקרחון יתחיל להפשיר.

דרמה, אובמה

מה קרה כאן? מנין הנשיא הזהיר הזה, הלא-להוט לדרמות (No Drama Obama, קראו לה עוד בימים הראשונים), שאב את העוז להפוך את היוצרין? הדעת נותנת שהוא נטה להפוך מלכתחילה, אבל לא העז בשעה שבחירות כלשהן עמדו באופק נשיאותו. אין עוד בחירות כאלה, והאופק מתקצר והולך. הבחירות הבאות יהיו של הילרי קלינטון, או מי שלא יהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות. זה אפוא הזמן להעז.

ציפיה רגילה היא שנשיא עם השפעה פוחתת מאוד בענייני פנים יפנה אל ענייני חוץ. זה קרה לכל נשיא אמריקאי ב-40 השנה האחרונות. כמה מן היוזמות הבולטות ביותר בענייני חוץ באו בשנתיים האחרונות של נשיאויות ניקסון, קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון ובוש הבן. אובמה מצטרף למצעד ההיסטוריה.

אבל יש לו עוד שנתיים. האם בדעתו לנסות ולהסיר עוד טאבו? האם הוא הוא מתכוון לקרוא תיגר על עוד קבוצות-אינטרסים אתניות ודתיות? האם הדרך הרצופה כוונות טובות תוליך מהוואנה לירושלים ולרמאללה? זו שאלה שצריך לפחות להרהר בה היום. בלי פאניקה. או אולי עם טיפ-טיפה.

השבוע שבו פג "הקסם הפוטיני"

המשבר ברוסיה מחייב אותנו לשאול (בהשראת הטקסט בן-האלמוות של המחזמר הישן 'איש למנשה'), אם ולדימיר פוטין הוא "האיש הטיפש ביותר בעולם, או האיש החכם ביותר בעולם"; האם הוא עשה מה שעשה בחורף שעבר - סיפוח חצי-האי קרים והפלישה הזוחלת לאוקראינה - מפני שהוא לא הבין את חומרת המצב הכלכלי, או להיפך, מפני שהוא הקדים לחזות אותו.

לשון אחר, האם הוא יהיר וקל דעת, או שהוא ריאליסט וציניקן. על השאלות האלה אולי יקום או ייפול המשבר ברוסיה.

יהיר וקל דעת, מה הוא אומר? יש לנו יתרות מטבע חוץ של כמעט חצי טריליון דולר (לפני שנה), ולפיכך אנחנו חסינים מפני כל תגובה מערבית; ויוסיפו להיות לנו יתרות מופלגות, מפני שנוסיף למכור חבית נפט במאה דולר לפחות עד הודעה חדשה.

ריאליסט וציניקן, מה הוא אומר? המערב יגיב, אולי אפילו בחומרה; מחירי הנפט יצללו, מפני שזה מה שמעוללים לנו חולות-הנפט והקידוחים ההידראוליים. אבל החזרת זכויותינו ההיסטוריות קודמת לכול. וחוץ מזה, כאשר יתבדר דגל רוסי על אדמתנו הקדושה בקרים, העם הרוסי יזדקף בגאווה, ויעמוד בפרץ. ואם הוא לא יעמוד בפרץ, אז אנחנו נעמיד אותו שם.

לא, פוטין אינו האיש הטיפש ביותר בעולם. זה אי אפשר להגיד. אבל השבוע העידו כמעט כל הסימנים שהוא עשה מיקח טעות. המשנה לנגיד הבנק המרכזי של רוסיה הודה, "לפני שנה לא היינו מעלים את זה על הדעת". "זה" ב"את זה" הוא כמובן המנוסה המבוהלת מן הרובל, שהקטינה את ערכו השנה בחצי לעומת הדולר, ועוררה את הרושם של קריסה פיננסית.

לרוסיה יש עדיין יתרות עצומות של מטבע חוץ. נכונותה להשתמש בחמישית מהן השבוע, כדי להציל את הרובל, נרשמה אל נכון על מסך המכ"ם של כל ספסר-מטבע. אבל זו היתה הפעם הראשונה מאז עלה פוטין לשלטון, החודש לפני 15 שנה, שחרדה כבדה ירדה על רוסיה. התמוטטות פיננסית ב-1998 קירבה את סופה של נשיאות ילצין; קריסה פיננסית בסוף שנות ה-80 קירבה את קיצה של ברית המועצות.

מה יהיה עכשיו?

ובכן, יש סימנים של התרככות הטון ברוסיה. הטלויזיה מסגלת טון קצת פחות אגרסיבי כלפי המערב, אחד מנאמניו הבולטים של פוטין קרא לגישה ריאלית, עיתון בולט וצייתן בדרך-כלל כתב השבוע על קץ "הקסם הפוטיני". אבל האם אפשר להעלות על הדעת את פוטין משנה כיוון? שינוי כזה אינו מתיישב עם הציפיות הטבעיות ועם נסיון 15 השנה האחרונות.

בהיסטוריה הרוסית המודרנית כבר היו התקפלויות. מפעם לפעם, המציאות טפחה על פני השלטון, והכריחה אותו לוותר על נכסים היסטוריים או אסטרטגיים. יתר על כן, ויתור אמנם ירכך את משטר הסנקציות המכאיב, אבל לא ישנה את מגמת פניו של הנפט. משהו עמוק מאוד יצטרך להשתנות ברוסיה. אל תעצרו את נשימתכם (לפחות לא לפני שיישמע קולו של פוטין הערב במסיבת העיתונאים השנתית שלו. הרשימה הזו נכתבה לפני המסיבה).

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny