ציפיטפוט

1. בחודש יוני השנה כתבנו פה על מה שנראה לנו כסחרור לא בריא של שוקי האג"ח בישראל, הן הקונצרני והן הממשלתי. תיארנו את העיוותים של אחד העידנים הארוכים ביותר של הכסף הזול, שבו תאגידים ואנשים פרטיים משלמים ריביות אפסיות על הלוואות. זה לא סוד שהבנקים המרכזיים בעולם יישמו מדיניות כזאת לאורך זמן רב כדי לדרבן את הכלכלות. הם רוצים שהבנקים המסחריים ושוקי האשראי החוץ-הבנקאיים ילוו יותר, שהחברות ייקחו הלוואות זולות, שהן ידחפו בתורן את ההשקעות, וכך יצמצמו את האבטלה.

וזה אכן עבד, פחות או יותר. חברות רבות גילו מחדש את הכסף הזול, את המינוף, והן מנפיקות איגרות חוב קונצרניות בריביות נמוכות, שלא לומר מגוחכות, שאינן מפצות על הסיכון. זה מה שקרה בכלכלה הריאלית. בכלכלה הפיננסית, עידן הכסף הזול עיוות את מחירי הנכסים - ממניות, דרך איגרות חוב, ועד כמובן הנדל"ן. עם ריביות כה נמוכות, המשקיעים נדחפים, אפילו בעל כורחם (הרי אין אלטרנטיבות, זולת פיקדונות עם ריביות אפסיות), לשוקי המניות, האג"ח והנדל"ן. עם הזמן ועם העליות הרצופות בשווקים הפיננסיים נוצרו פערים לא סבירים בין מה שקורה בכלכלה הריאלית לבין מה שקו רה בכלכלה הפיננסית. הרי אין ארוחות חינם, וסגירת הפערים בין הכלכלה הריאלית לכלכלה הפיננסית בוא תבוא, והיא תמיד באה בסוף, ולא חשוב מאיזו סיבה.

מאז שכתבנו את הטור ירדו מדדי האג"ח הקונצרניות בכ-4%-5%, ירידה שנראית שולית על הגרף ארוך הטווח של תשואות המדדים הללו בשנים האחרונות, אבל כואבת במיוחד למי שניסה להצטרף לחגיגה בחצי השנה האחרונה, כי הרי "אין אלטרנטיבות". אנחנו מביאים את הנתון הזה לא כדי לטפוח לעצמנו על השכם, ממש לא - הניסיון לצפות את התנועה בשווקים הוא כמו סוג של הימור על טיפשותך; פעמים רבות מה שנראה יקר יכול להיות יותר יקר ולהפך, מה שזול עלול להיות הרבה יותר זול. הבאנו את הנתון הזה כדי לנסות להסביר שההיסטוריה בשווקים הפיננסיים תמיד חוזרת, בצורות שונות אמנם, אבל תמיד חוזרת, עם אותם כללי אצבע לכאורה בנאליים שאנחנו חוזרים וכותבים עליהם שוב ושוב.

בתקופה של גאות, התקווה גוברת על הפחד והיא משבשת כל היגיון כי השילוב המוחץ בין יותר מדי כסף זול ובין פחות מדי זהירות תמיד מוביל לאופוריה חסרת גבולות ובסופו של דבר למשברים. השווקים השוריים הכי מתגמלים תמיד מתחילים באותה דרך מסורתית - כשהריביות ברצפה, כי ריביות נמוכות הן עורק החיים של השווקים. פסיכולוגית, שווקים שוריים גם צומחים משילוב של פסימיות עמוקה ודיכאון עמוק, מהנקודה שבה כל הכותרות השחורות ותסריטי האימי ם מעטרים את העיתונים. השוק השורי הנוכחי הרי התחיל את דרכו ב-2008-2009, כשהתחושה הייתה שסוף העולם הגיע.

כשהכול מתהפך, כשהשווקים מתהפכים מסיבה כזו או אחרת (בדרך כלל כשהריביות מתחילות לעלות), מגיעה ההכרה או ההבנה שהמלך עירום. השבוע, ברוסיה, הבינו את זה רק בדצמבר, אף שהתהליך התחיל עוד הרבה לפני כן. בשלב הזה, הגאות של הכסף הזול מסתיימת ולפתע רואים מי שחה בעירום. כלומר, כל התשואות הזעומות על ההשקעות והשבריריות של החברות השקועות בחובות, ואיתם הבנקים או המוסדיים המלווים - נחשפים לעיני כול.

בין לבין, איש אינו יכול לצפות מתי ואיך זה יקרה, אבל דבר אחד ברור: זה קורה, וכשזה קורה, זה קורה בעוצמה מבהילה, מהירה וחסרת רחמים. המהפכה המחשובית, ההתרחבות המהירה של קוקטייל הנגזרים למיניהם בשווקים והמינוף הגבוה בנגזרים - כל אלה גורמים לשווקים להגיב בחריפות, בתנודות חדות - שווקים אף פעם לא "מגלים" איזו הבנה או סבלנות. להיפך, הם כופים על הממשלות ועל הבנקים המרכזיים פעולות מהירות כפי שראינו במשבר ב-2008, בחילוץ הגדול של מוסדות פיננסיים, בהזרמת כסף למערכת, וגם השבוע בניסיון לעצור את הסחף ברובל באמצעות עליית ריבית באישון לילה.

כתבנו את הקטע הזה גם לאחר שקראנו כמה תגובות די משעשעות של מנהלי גופים מוסדיים ישראליים, שכרגיל רואים בכל ההתפתחויות האחרונות "הזדמנות קנייה". זה הרי התפקיד שלהם: להיות אופטימיים, כל הזמן, בכל שעה ובכל דקה, גם אם תעיר אותם באמצע הלילה.

השווקים ייכנסו בשנה הקרובה לתקופה רגישה ומאוד מאתגרת. הפד ריכך אתמול את השווקים כש"הסביר" להם שעליית הריבית תהיה "סבלנית" ולא ברמה שהם ציפו לה. זה אכן הרגיע והקפיץ את השווקים, אבל דבר אחד צריך להיות ברור: עידן הכסף הזול עומד בפני סיום בשנה הבאה, בצורה כזו או אחרת, אחרי 5-6 שנים של אופוריה. זה בטח לא הזמן לשאננות.

2. משאננות פיננסית לשאננות פוליטית. אלו שניסו להגן על ציפי לבני השבוע, אחרי הופעתה המביכה בתוכנית "מצב האומה" בטלוויזיה, הסבירו שזה בסך הכול הומור, אולי רע, אבל "זה היה בצחוק". אנחנו דווקא חושבים שהרגעים הנדירים האלה, שבהם אנשים לכאורה מתבדחים או מנסים להצחיק חושפים את האמת עליהם, את האמת שהם מתאמצים להסתיר בהתנהגות לכאורה "מאוזנת", "שקולה" ו"אחראית", התנהגות שמשווקת על ידי להקת יועצי התדמית שעוטפת אותם.

הניסיונות של לבני להצחיק חשפו בדיוק את מה שהיא: פוליטיקאית יהירה, זחוחה ומתנשאת. עכשיו כולם גם יודעים שיש לה הומור סר טעם וגס רוח. אפשר להוציא מכך תובנה אחת בולטת: האנשים שלכאורה משווקים את עצמם כ"נחמדים", כ"בוגרים", כ"אחראים" - הם בדרך כלל אנשים בוטים מאחורי הקלעים ומאחורי המסכות, שלא סופרים איש מלבדם, שחושבים שהכול "מגיע להם" ועושים הכול כדי לגמד את האנשים שמסביבם.

פוליטיקה אינה אזור הנוחות שלנו, אבל פתחנו בה כי הזחיחות והיהירות של לבני זולגת גם לתחום הפיננסי, שבו אנו מתיימרים להבין קצת יותר.

ראשית, זה לא מקרי שהנסיכה לבית לבני, ממשפחות האצ"ל, ממעטת לדבר על נושאים כלכליים. אלה באמת זוטות, דברים פעוטים, ממש קטנטנים, מיוקר הדיור ועד השכר הנמוך, לעומת משימת השלום שהיא קיבלה על עצמה. שנית, לבני אוהבת מאוד קוקטיילים של הא ודא על פוליטיקה, כמובן בחו"ל, ורצוי כמה שיותר יוקרתיים. בשבוע שעבר סיפרנו עד כמה היא מקפידה להתייצב מדי שנה בפורום סבן. חיים סבן יודע לפנק חלק מאורחיו, אלו שלא ממומנים על ידי ממשלתם. הם מקבלים טיסה פלוס שני לילות בסוף שבוע, במלון היוקרתי ויליארד אינטרקונטיננטל וושינגטון, בדרך כלל גם מימון לעוזר אחד, וכמובן - סבן שולח הזמנות גם לשורה של עיתונאים בכירים. זה סופשבוע של מינגלינג, צילומים משותפים, בניית התדמית של סבן ושל יכולותיו העסקיות, והכול בכסות של דיונים "רמי דרג".

האם זה ראוי שאנשי ציבור יתארחו בכנס לכאורה פוליטי, אפילו במימון ציבורי, בהנהגתו של איש עסקים שגם יש לו אינטרסים עסקיים בישראל (סבן הוא בעל השליטה בחברת הסלולר פרטנר)? הן השרים והן יו"ר האופוזיציה (השנה זה היה הרצוג) אמנם מממנים את השהייה בפורום סבן מכספי משלמי המסים ולא מכספו של סבן, אבל יש כאלו שמגיעים לשם במימונו (פרופ' טרכטנברג למשל).

חבל שנסיעות השרים לחו"ל אינן שקופות בפני הציבור, כי אז היינו רואים עד כמה לבני דילגה בין בירות העולם בקדנציה שלה כשרת המשפטים. לשמחתנו יש רק רשימה של בקשות שמגישים חברי כנסת מן השורה לוועדת האתיקה כדי לאשר את נסיעותיהם לחו"ל במימון של גופים כאלה או אחרים, בין היתר עסקיים. ובכן, בקדנציה הקודמת שלה בכנסת ה-18 כחברת כנסת מהאופוזיציה (הכנסת כיהנה 4 שנים מפברואר 2009 עד פברואר 2013 אבל לבני התפטרה ממנה בתחילת מאי 2012, לאחר שהפסידה בבחירות הפנימיות לראשות קדימה לשאול מופז), ביקשה לבני אישורים ל-18 ביקורים בחו"ל, משהו כמו טיול לחו"ל פעם בחודשיים. עכשיו ברור יותר למה לבני לא ממש מתעניינת בקשיי היומיום של הציבור בישראל.

ולדבר המהותי יותר: נברנו השבוע בדוח המבקר האחרון על ההתנהלות הפיננסית של המפלגות בבחירות האחרונות וגילינו שהזחיחות של לבני משתקפת היטב גם בהתנהלות הפיננסית של מפלגת קדימה ומפלגת התנועה שאליה היא דילגה אחרי התפטרותה מהכנסת. הטבלאות מונחות לפניכם.

את הבחירות האחרונות סיימה התנועה בגירעון של כ-7 מיליון שקל, אמנם לא הגבוה ביותר, אבל בהחלט הגבוה ביותר ביחס להכנסות של המפלגה במערכת הבחירות, שעמדו על כ-9.3 מיליון שקל. המבקר כותב במפורש שלבני ומפלגתה חרגו מתקרת ההוצאות שעל פי החוק, אבל טענתה הייתה "כי אין להיצמד ללשון החוק אשר קובע את התקרה ביחס למספר חברי הכנסת של הסיעה ביום הקובע, שכן הסיעה עוד לא הייתה קיימת במועד זה". המבקר פקפק בטענה הזאת וקבע שלבני מפלגתה חרגו בפועל מהוראות החוק והוציאו יותר מכפי שהיו אמורים להוציא.

בקדימה המצב הרבה יותר חמור: בסוף 2011 נוצר גירעון של כ-31 מיליון שקל ורק במערכת הבחירות האחרונה (שבה מופז התמודד במסגרת המפלגה) נוצר עודף שצמצם את הגירעון לכ-16.3 מיליון שקל. בקיצור, לבני השאירה אדמה פיננסית חרוכה בקדימה ובתנועה ועכשיו הגירעון של התנועה הופך גם לצרה של מפלגת העבודה, שאיתה היא התאחדה. העבודה, כפי שעיניכם רואות, נמצאת בראש המפלגות הגירעוניות, עם גירעון של כ-30 מיליון שקל, אף שמערכת הבחירות האחרונות (בראשות שלי יחימוביץ') הייתה מאוזנת.

איך חיים עם גירעונות כאלה כבדים יחסית? הבנקים מממנים, כמובן. מדוח המבקר עולה כי לפי הדוחות הכספיים של הסיעות סך ההלוואות שהן קיבלו מתאגידים בנקאיים נכון לינואר 2013 עומדים על כ-68 מיליון שקל, ומתוכם כ-63 מיליון שקל ניטלו ע"י ארבע סיעות (מדובר כנראה בליכוד, העבודה, קדימה וכנראה גם ש"ס). זה מה שהמבקר העיר בנוגע לכך: "כיוון שחובות הסיעות גדולים, לכאורה עתידן נתון בידי הבנק, ובמציאות של בחירות תכופות הוצאות הסיעות גדולת ואיתן הגירעונות וההתחייבויות הסיעות כלפי בנקים. כתוצאה מכך איתנותן הפיננסית ולעיתים אף קיומן הכלכלי של הסיעות נתונים בספק, ובכך גלומה סכנה לקיומו של המשטר הדמוקרטי המתאפיין בריבוי מפלגות".

לא נראה שציפי לבני התרשמה יתר על המידה מדוח המבקר. אולי גם ממנו אפשר לעשות צחוק ולארגן איזו בדיחה לא מוצלחת. טוב, לפחות, שהאמת יצאה לאור: לבני היא מאותם פוליטיקאים שהתנתקה לחלוטין מהציבור, ממצוקותיו ומבעיותיו.

 ציפי לבני / איור : גיל ג'יבלי

 הגירעונות של המפלגות ממערכת הבחירות האחרונה

eli@globes.co.il