חוקרים מציגים: גישות שונות להתמודדות עם כישלון

מחבר ספרי המתח סטיבן קינג נדחה על ידי 30 מו"לים לפני פרסום ספרו הראשון ומייסד חברת הונדה הקים אותה לאחר שלא קיבלו אותו לעבודה כמהנדס בטויוטה - אלה סיפורי הכישלון שהתרבות העכשווית אוהבת להציג. המסר ברור: גם מי שנכשל הוא עדיין מצליחן בפוטנציה, הכישלון הוא רק מהמורה בדרך, ולא נותר לנו אלא "לנסות עד שנצליח או למות בדרך". האם כך צריך להתייחס לכישלון קולוסאלי? חוקרים מנסים לפענח את דרך המלך להתמודדות הטובה ביותר עם טעויות.

סודו של האדם העמיד

מבחינתם של פסיכולוגים מהאסכולה של פרופ' פיטר קרמר, מחבר הספרים Against Depression ו-Listening to Prozac, הסוד להתמודדות עם כישלון טמון ב"עמידות". כפי שטוען פרופ' קרמר, "עמידות היא ההפך מדיכאון".

עמידות פירושה היכולת לחוות את כל קשת הרגשות הקיימים, ולא להדחיק אותם או להתעלם מהם. "האדם העמיד" מכיר באתגרים העומדים בפניו, יכול ללמוד מהם, ובתוך כך ממשיך ליהנות מהחיים ולפעול להשגת מטרותיו. על פי מחקרים של קרמר וחבריו, ההתמודדות עם כישלון בגישה הזאת אמורה להיות היעילה ביותר. סודו של האדם העמיד הוא ביכולתו לומר, "אני מרגיש רע לגבי זה", אבל בו בזמן לומר, "אני מרגיש טוב לגבי הדבר ההוא" וגם "מחר כנראה ארגיש טוב יותר".

יש אנשים שנולדים עמידים, אך גם אירועי החיים יכולים להשפיע על מידת העמידות של אדם מסוים. למשל, משברים רבים מדי בגיל צעיר פוגעים בעמידות, אבל כך גם משברים מעטים מדי (ע"ע "הורות מכסחת דשא", הדואגת לפתור לילדים את בעיותיהם).

האם ניתן להפוך אדם בלתי עמיד לעמיד בגיל מבוגר? השאלה עדיין פתוחה. הפסיכולוג ד"ר רוברט ויקס, מחבר הספר "Bounce: Living the Resilient Life", המתמחה במניעת דיכאונות ומשברים נפשיים בקרב בעלי מקצועות טיפוליים (רופאים, אחיות וכדומה), מציין שהדרך לעמידות עוברת בקבלת העובדה שהחיים מלאים באירועים מלחיצים ולא ניתן ואף לא רצוי לחמוק מהם.

השאלה, הוא אומר, היא לא כמה סטרס אתה חווה, אלא מה הסטרס עושה לך. לדבריו, אם מביטים בתחושה השלילית מתוך מודעות וקבלה, אפילו בסקרנות, היא נעשית רבת רבדים ולא רק שלילית. מודעות וקבלה ניתן להשיג באמצעות טכניקות של מיינדפולנס (ניסיון להיות נוכח בכל רגע בעת התרחשותו), באמצעות סקירת אירועי היום בסוף כל יום וניתוח כל הרגשות שהם העלו, וגם באמצעות שיחות עם חברים מכמה סוגים: החבר שמעודד אותנו לשאול לאן אנחנו הולכים בחיים, במובן הרחב ביותר; החבר התומך והאמפתי; החבר שעוזר לנו לצחוק על עצמנו והחבר המדרבן אותנו להשיג את מטרותינו.

רעיון "הסקרנות העצמית" רלוונטי מאוד, לדבריו, בתקופות של אחרי כישלון: "אם נקצה זמן להסתקרן מהתנהגותנו, נימנע מהקצאת אנרגיה מיותרת לחלופות אחרות כמו הטלת אשמה באחרים, כעס על עצמנו או ייאוש מהיר", הוא אומר ומוסיף: אנשים שאינם מתמודדים עם החוויות השליליות שלהם באופן ישיר "מפספסים את החיים כמו שמפספסים רכבת".

האשמת אחרים - לפעמים הטריק עובד

האם האשמת אחרים בכישלון היא שלילית או אולי דרך לגיטימית להרגיש טוב יותר ולהתקדם הלאה? שאלת ההאשמה נקשרת למושג מפתח נוסף בחקר הכישלון: ייחוס.

אנשים יכולים לייחס כישלון לגורמים זמניים, חיצוניים וניתנים לשליטה ("היה לי בוחן שוביניסט, מחר אלך לבוחן אחר"), או לייחס אותו לגורמים קבועים, פנימיים ובלתי נשלטים ("אני נהג גרוע כי נולדתי עם תפיסה מרחבית לקויה, שאינה ניתנת לשינוי").

בהינתן יכולות דומות, אנשים המייחסים הצלחות וכישלונות לגורמים פנימיים, זמניים וניתנים לשליטה, מצליחים יותר טוב. עדיף לייחס הצלחה לתכונה פנימית מאשר לחיצונית, כדי לא להרגיש חוסר ביטחון בהמשך לגבי היכולת לחזור על ההצלחה. עם זאת, עדיף ליחס זאת לגורם זמני (כמו מאמץ) מאשר לגורם קבוע (כישרון) כדי שתהיה מוטיבציה להתאמץ בכל פעם מחדש. גם התחושה שאנחנו שולטים בגורם להצלחה מוסיפה למוטיבציה שלנו להתאמץ. כמו כן, נמצא שכאשר ההצלחה נתפסת כנובעת מגורמים פנימיים ונשלטים, ולא ממזל, הסיפוק ממנה הוא גדול יותר.

כאשר מדובר בכישלון, ברור שאם נחשוב שהוא נובע ממקור קבוע, נתייאש ולא נתאמץ, וכך גם אם נחשוב שהמקור בלתי נשלט. אבל ביחס לשאלה אם להאשים גורם פנימי או חיצוני, הדברים מורכבים יותר. אנחנו מרגישים טוב יותר כשאנחנו מייחסים כישלון לגורם חיצוני, וגם מוכנים יותר לנסות שוב, בתנאי שהנסיבות השתנו. ייחוס הכישלון לגורם פנימי עשוי לשתק אותנו. ועם זאת, דווקא ייחוס הכישלון למקור פנימי מאפשר לנו לעשות חשבון נפש כדי לבצע תיקון.

לפי מחקרים, כמעט כולנו לוקים בעיוורון מסוים ביחס לנסיבות הכישלון שלנו ומנסים להסביר אותו באופן ששומר על הביטחון העצמי (כלומר, ייחוסו לגורם זמני, בלתי נשלט וחיצוני). דווקא אנשים הלוקים בדיכאון הם אלה שבדרך כלל מייחסים את הכישלון לגורמים הנכונים.

בעוד חוקרים כמו ויקס מהללים את הגישה הריאלית והמודעת לחיים, כל עוד אתה "עמיד" בפני הרגשות השליליים, פרופ' אהרון בן זאב מהאוניברסיטה העברית מעדיף שלא לדבר על אופטימיות, פשוטה כמשמעה, ופחות אכפת לו אם היא מציאותית. "אם תקווה היא ההנחה שיהיה יותר טוב, הרי שאופטימי הוא אדם שיש לו לעתים קרובות תקווה, כלומר הערכה חיובית של העתיד. האופטימיות טובה להישרדות וטובה לבריאות. אנשים אופטימיים חיים 19 שנה יותר, זה משפיע יותר מלחץ דם, כולסטרול, משקל תקין והתעמלות סדירה גם יחד. לעצלנים שבינינו אני אומר, אם תעזבו את הספורט אבל לא תדאגו מדי, עדיין הרווחתם שבע שנות חיים".

לדבריו, "האופטימיות מאפשרת לנו לגייס את כל המשאבים והכוחות שלנו למען מטרה. אם אנחנו מאמינים שהסיבה לכישלון תלויה בנו והיא קבועה ולא משתנה, אין לנו שום סיבה לנסות שוב. האופן שבו אדם תופס כישלון הוא מאוד קריטי לחיים, כי בחברה התחרותית שלנו כישלון הוא מאוד שכיח, גם אם אתה מוכשר. גם לבני זוג אני מציע לנחם זה את זה באמצעות שינוי הייחוס. אפשר להגיד, 'זה לא רק באשמתך, היו גם נסיבות. הנסיבות הללו משתנות. בנסיבות אחרות היית מנצח', כי תמיד יש נסיבות, ואפילו אם אתה בטוח שבתחרות הזו הוא לא היה מנצח לעולם, אפשר לומר, 'זו תחרות שבה השטחיות חשובה מהעומק, אתה תצליח במקום שמתאים לך יותר'. אם כלו כל הקצין אפשר גם לומר: "גם מספר שתיים זה מקום שאפשר ליהנות בו, וצריך ליהנות גם מהתהליך".

- האם יש דבר כזה אופטימיות יתר, שלבסוף מובילה להתרסקות?

"במידה רבה האופטימיות היא נבואה שמגשימה את עצמה, אבל הגישה המוצלחת יותר היא מה שקוראים 'פסימיות הגנתית', כלומר להיות אופטימי אבל להביא בחשבון גם אפשרות של תרחיש שלילי ולהתגונן בפניו. גישת 'אני מאמין באל אבל מנקה את הנשק שלי', 'אני מרצה טוב כשאני מתאמן הרבה'. זו גישה ששמה דגש רב על השליטה שלך במצב, כלומר על האמונה שהטוב יבוא, אבל הוא לא יבוא בעצמו. ביכולתך להביא אותו".

- האם ניתן לחנך לאופטימיות?

"כשאדם אופטימי חי עם אדם פסימי, ובעיקר אם הם אוהבים זה את זה, אז האופטימיות של האופטימי זולגת לפסימי. למרבה הצער קורה גם הפוך, והאופטימי הופך קצת יותר זהיר".

דברים אלה מתחברים למחקרים שהראו כי אנשים הנוטים לחשוב שהצלחה נובעת מלימוד של מיומנויות, ולא מתוך כישרון מולד לאותן מיומנויות, הצליחו לרכוש הרבה יותר מיומנויות לאורך חייהם. אמנם יש הבדלי כישרון בין אנשים, אולם בעזרת אימון ומאמץ כולם יכולים לבצע מגוון משימות. אם ברצונך לצייר חתול, בסופו של דבר תוכל ללמוד לצייר חתול נאה, גם אם אינך מגאוני הדור בציור. כך גם לגבי מגוון משימות אחרות.

האסטרטגיה של המאמן דון שולה

אחרי כישלון צורב, רובנו "נחפור" בו לפחות קצת. זה מתחיל כתהליך הגיוני של הפקת לקחים, אך עלול להימשך בחפירה אינסופית שאינה מובילה לתובנות חדשות. מספרים על מאמן הפוטבול האמריקאי דון שולה, שקבע לעצמו "חוק 24 שעות", שבו הוא מקציב לעצמו 24 שעות בלבד למחשבות על משחקים אחרי שנגמרו. זה הזמן שנראה לו מספיק כדי למצות מ"החפירה" במשחק הקודם את הלקחים הרלוונטיים, וכל מחשבה מעבר לכך נראתה לו מיותרת.

ד"ר יפתח יובל מהאוניברסיטה העברית, החוקר את התחום של חשיבה שלילית, עוסק בין היתר גם ב"רומינציה", באותה טחינה או חפירה בלתי נלאות.

- איך אתה יודע שאתה נמצא ברומינציה ולא בתהליך חשיבה בריא ופרודוקטיבי, או אפילו בתהליך של הגברת המודעות?

"רומינציה מאופיינת בחזרתיות הרבה מעבר לדרוש, ובגוון שלילי. לעתים היא אפילו לא תכלול ניסיון להפקת לקחים אלא רק את המחשבות בעלות הגוון השלילי, כמו 'למה זה מגיע לי', 'הנה עוד הוכחה שאני כישלון' וכדומה".

- מה ניתן לעשות כדי לשלוף את עצמך מתוך רומינציה?

"ישנו הטיפול הקוגניטיבי הקלאסי, שבו המטפל בודק עם המטופל עד כמה הוא בטוח במחשבותיו השליליות. אולי הוא מגזים לגבי עוצמת הכישלון? אולי לגבי ההשלכות? קודם כול כותבים את המחשבה - 'נכשלתי ולכן אני לא שווה שום דבר', ודרך הטיפול בוחנים, האמנם המחשבה הזאת תקפה?

"כיום מוצעת גם גישה שונה, שמנסה להתרחק ככל האפשר מהתוכן השלילי. במקום לשאול אם המחשבה 'אני כישלון' נכונה, מלמדים אדם לומר לעצמו, 'הנה, המוח שלי שלח לי מחשבה. מילא. זה לא אומר שאני צריך להאמין בה או בכלל לעסוק בה". קוראים לזה acceptance ולפי השם, זו נשמעת כמו גישה מאוד פסיבית, אבל נהפוך הוא, היא מאוד אקטיבית, בעיקר כי אצל רבים היא מנוגדת לאינטואיציה ולהרגלים.

"מעבר לכך, צריך לקבל את העובדה שכישלון הוא עניין לא נעים, בכל פעם מחדש. זה גם בסדר להרגיש לא בסדר עם כישלון, כל עוד זה לא ימנע ממך לפעול להשיג את מטרותיך בעתיד".

- מתי עלינו לקבל את הכישלונות ומתי עלינו להתאמץ כדי להשיג את המטרה?

"לא פשוט... לעתים מי שמצליח הוא מי שהולך עם הראש בקיר, אבל לא כל מי שהולך עם הראש בקיר מצליח. עליך לנסות לאמוד את הסיכויים שלך באופן ריאלי, ואם הם נמוכים, לוודא שגם אם תיכשל, המחיר יהיה כזה שאתה מוכן לשלם, ובעיקר להיות מוכן לקבל גם את תחושת הכישלון האפשרית שככל הנראה תגיע".

רוצים לעזור? תקשיבו, אל תבקרו

אבי קלוגר, פרופסור לפסיכולוגיה ארגונית מהאוניברסיטה העברית, העוסק בתורת ההקשבה ומשייך את עצמו לאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית של קרל רוג'רס, טוען שאפשר לעזור לאדם המתמודד עם כישלון באמצעות הקשבה לא שיפוטית. "הקשבה מועילה היא כזו שמאמינה שלצד השני יש הכוחות שלו, והוא יכול למצוא אותם אם רק אתן לו את המרחב להתבונן בהם. מי שמקשיב לאדם הפועל להתמודד עם כישלון, צריך לתת את התחושה שהוא מתחבר לאדם, ולא למשימה, לתת לאותו אדם את התחושה שהעובדה שהוא נכשל במשימה אין פירושה שהא נכשל כאדם".

- ואם מדובר באדם שנפגע מהכישלון, למשל מעסיק - כמה אמפתי הוא יכול להיות?

"זה בסדר גמור ואפילו מועיל אם מעסיק יגיד לאדם שמולו מהם המחירים שנבעו מהכישלון ומדוע הוא מודאג, אבל לאחר מכן לתמוך רגשית. כשאנשים מאוימים, המוח לא פנוי ללמוד. אם המעסיק מגיב בדחייה כוללת של המועסק שנכשל, ברמה החברתית והערכית, האדם יעסוק בהתמודדות עם זה ולא בדרכים להשתפר במשימה הספציפית".

- האם כישלון לא מדרבן אדם להשתפר?

"הכישלון מעלה דחף להשתפר, אבל זה מוגבל למשימות שחייבים לעשות. במשימות שעושים מתוך תשוקה ונכשלים בהן, ולכישלון יש מחיר כואב, אין מרוויחים. רוב המעסיקים בימינו רוצים יוזמה ויצירתיות ופריצת דרך, ואחרי כישלון כל אלה נכבים. דווקא סביבה תומכת תקצר את שלב ההתנתקות מהתשוקה ותחזיר את העובד לרמות המוטיבציה המקוריות שלו".

המנגנון במוח שאמור למנוע חזרה על טעויות

היכן מסתתר הכישלון במוח? פרופ' מרקוס אולספרגר מאוניברסיטת מגדבורג בגרמניה ואוניברסיטת רדבאוד בניימיכן, הולנד, חושב שהוא יודע. מחקריו מראים שכאשר בני אדם עושים טעות, או באופן כללי יותר, כאשר דברים אינם מתרחשים על פי הניבוי, נדלק אזור במוח שניתן לכנותו אזור ה"מחשב מסלול מחדש".

תפקידו של האזור הזה הוא לבחון את הציפיות מול האירועים בפועל ולהבין מדוע הניבוי לא עבד. שמו האמיתי של האזור הזה במוח, למקרה שרציתם לדעת, הוא Anterior Midsingular Cortex.

לצערנו, האזור הזה מקושר לרגשות שליליים, ומכאן נובעת הבעיה עם כישלון (וגם, כמובן, המוטיבציה להשתנות). קיימת חפיפה בין אזור זה לבין האזורים הקשורים לכאב אקוטי, רגשות כמו דיכאון ועצב, וגם לאזורים המוטוריים.

האזור הזה במוח קשור גם לאזורים האחראים לתקשורת של רגשות. "כשאנחנו טועים או כשדברים אינם קורים כפי שניבאנו, אנחנו חשים צורך לתקשר זאת החוצה", אומר אולספרגר. יש לכך ערך קהילתי. כשמבצעים טעות שיש לה השלכות, מתרחשים גם שינויים פיזיולוגיים: אנחנו מתחילים להזיע, האישונים שלנו משתנים ולחץ הדם משנה. "השינויים הפיזיולוגיים כנראה נועדו להכין אותנו לתיקון מהיר של הטעות", הוא אומר ומסביר: בתקופות קדומות, "טעות" פירושה היה למשל לדרוך על זנב של אריה במקום שבו לא היה אמור להיות אריה, ולכן חשוב היה שמרגע שנעשתה הטעות, הגוף ייערך במהירות להגיב. המקבילה בעידן המודרני יכולה להיות טעות בכביש - מתקנים במהירות ונשארים עוד זמן רב שטופי אדרנלין.

הבעיה היא שבעידן המודרני, כל טעות שאנחנו עושים גורמת לגוף להיערך אבל אין להיערכות הזאת פורקן פיזי מידי, ואז אנחנו עלולים ללקות בתסמונת עקה (סטרס) על כל הבעיות הבריאותיות הנלוות לה.

אולספרגר מספר שכשאדם צופה באדם אחר עושה טעות, אזור ה"חישוב מסלול מחדש" במוח שלו יבער ממש כאילו עשה את הטעות בעצמו. אם מדובר בטעות של שותף, המתבונן יחוש רגשות שליליים, ואם בטעות של מתחרה, הוא יחוש רגשות חיוביים, אבל בכל מקרה תהיה פעילות רבה במוח, שתפקידה, ככל הנראה, לאפשר לנו ללמוד מטעויות של אחרים.

ייתכן שפעילות יתר באזור במוח "המחשב מסלול מחדש" קשורה להפרעת ה-OCD (אובססיביות-קומפולסיביות). "ללוקים בתסמונת יש פעילות יתר באזור הטעות, ולכן הם כל הזמן חושבים שהם טועים, אבל אנחנו לא יודעים מדוע זה לא יוצר שינוי בהתנהגות, אלא חזרתיות, וגם לא מדוע זה מקושר כל כך חזק לחרדה".

- האזור הזה במוח קשור גם לתחושת חרטה?

"דווקא לא. חרטה היא הרגש שעוזר לנו להימנע לחלוטין מכניסה לאותם מקומות שבהם חווינו צער, ואילו האזור שעליו אני מדבר נועד לגרום לנו כן להתמודד שוב עם אותם מקומות, אבל טוב יותר. נמצא שפעילות באזור ה"חישוב מחדש" דווקא עוזרת לשלוט ברגשות החרטה".