"אף אחד לא מונע מהיוצרים הימניים להשמיע את קולם"

תעשיית סרטי התעודה בישראל לבשה חג השבוע וחילקה פרסים למצטיינים משורותיה במסגרת "טקס פרסי היצירה הדוקומנטרית" השנתי. עם זאת, המפיקה אסנת טרבלסי, שמכהנת מזה שנה כיו"רית פורום היוצרים הדוקומנטריים, טוענת כי חייו של במאי סרטי תעודה בישראל רצופים משברים, תחושת חירום ולחץ מתמיד.

לדבריה, בכל רגע נתון היא וחבריה לתחום צריכים להיאבק בלפחות חזית אחת, מאבקים שמטרתם להמשיך ולאפשר את העשייה הדוקומנטרית בארץ ולהבטיח שהגורמים שאמורים לממן את התחום באמת יעשו את זה. בשנה האחרונה, עיקר מאבקם היה בנוגע לרפורמה ברשות השידור, מאבק שטרבלסי מסמנת בדיעבד כהצלחה.

"הצלחנו לא רק לשמור על גובה ההשקעה של הרשות בסרטים דוקומנטריים אלא אפילו להגדיל אותה ל-38 מיליון שקל בשנה", היא מספרת. "יש לי הרבה ציפיות מרשות השידור החדשה שתקום בעקבות הרפורמה. אני חושבת שסרטי תעודה הם מה שמייצר את הארכיון של המקום הזה לעוד 30 ו-40 שנה, ולכן ראוי וחשוב שכסף ציבורי יילך ליצירה דוקומנטרית, זה תפקידו של השידור הציבורי".

- לאור ההישג הזה, למה בעצם אתם עדיין מתנהלים בתחושת חירום?

"כי באופן כללי, מעבר לרשות השידור, יש כרסום הולך וגדל בכמות ההשקעה שגופי השידור (ערוץ 10, קשת, רשת. ע"מ) מקצים ליצירה דוקומנטרית, ואני מקווה מאוד שהרגולטור ידרוש מהשחקנים החדשים שעתידים להיכנס לשוק הטלווזייה - רמי לוי, סלקום, פרטנר - את אותן התחייבויות מבחינת ההשקעה בהפקות מקור ודוקו. מאחר שהרגולטור מגדיר בדיוק כמה גופי השידור צריכים להשקיע בסרטי תעודה מדי שנה, הוויכוח איתם אינו על האם הם שמים את הכסף אלא על מה מוגדר כדוקו ומה לא. האם, למשל, תיעוד של צביקה הדר שהולך לברזיל לחפש כישרונות לתוכנית ריאליטי של מוזיקה זה דוקו או לא?

"בשנים האחרונות, נולדו יצירי כלאיים כמו 'דוקו-ריאליטי' או 'דוקו-סלב' שזה דברים שהומצאו כדי להכשיר שרצים שאינם דוקו בתור דוקו. היה לנו ויכוח גדול השנה מול הרשות השנייה לגבי הסדרה 'בייבי בום' בערוץ 10 והפסדנו. הרשות הכירה בזה כדוקו, כלומר זה נספר לערוץ 10 כחלק מההתחייבויות שלהם להשקעה בדוקו. הזכיינים וגופי השידור חייבים לעמוד בהתחייבויות המכרז שלקחו על עצמם וזה פשוט לא ייתכן שלמרות זה הם כל הזמן מבקשים הקלות, מה שאומר, בין היתר, להשקיע פחות בדוקו ויותר בריאליטי".

- מה שנובע מההנחה שריאליטי מביא רייטינג ודוקו לא.

"אני חושבת שאם הרשות השנייה או זכייני הערוצים המסחריים ישבצו את הדוקו לפריים טיים בשעה קבועה מדי שבוע - הוא יביא רייטינג".

טקסט פוליטי

טרבלסי, 49, היא מפיקה נמרצת עם רקורד מרשים מאחוריה. מאז סיימה את לימודיה באוניברסיטת ת"א במחזור הכוכבים שכלל גם את ארי פולמן, חגי לוי, אורי סיוון ורני בלייר, היא התבססה כמפיקה והתמקדה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני על גווניו השונים. היא הפיקה את סרטו המצוין של ג'וליאנו מר חמיס, "הילדים של ארנה" שצולם במחנה הפליטים ג'נין, את "בדל" של איבתיסאם מראענה שעוסק בתופעת השידוכים בחברה המוסלמית בישראל, את "שדות אדומים" של איילת הלר, על גידולי התותים ברצועת עזה ואת "ג'אפה, של אייל סיוון, שמספר את ההיסטוריה של ישראל ופלסטין דרך מותג התפוזים הישראלי "ג'אפה".

- רבים סבורים כי חלק ניכר מסרטי התעודה בארץ הם שמאלניים, והרקורד שלך בתור יו"ר איגוד היוצרים הדוקומנטריים אף מחזק תחושה זו.

"מדובר בדימוי ישן שלא בטוח נכון גם היום. אני חייבת לומר שרוב הסרטים בשנים האחרונות בכלל לא פוליטיים, ובסרטים הכן פוליטיים אף אחד לא מצמיד ליוצר אקדח לרקה ואומר לו איזה מסר להעביר. תסתכל על מי שזכו השבוע בפרסים ("תקופת מבחן", שעוסק בפירוק יחסים ומשפחות; "כופר נפש" שעוסק בעינויים שעוברים מבקשי מקלט בסיני בדרכם לישראל; "היה שלום פטר שוורץ" שעוסק בשואה. ע"מ). אין שם כמעט סרטים פוליטיים ושמאלנים מובהקים. אף אחד לא מונע מיוצרים ימניים להשמיע את קולם, וקיימים הרי בתי-ספר לקולנוע של מגזרים שונים בחברה. השאלה מה זה 'שמאלני'. האם לערער על הקיים זה שמאל? לא לקבל דברים כמובנים מאליהם זה שמאל?".

- לימור לבנת, שרת התרבות, הודיעה לאחרונה על פרישה מהחיים הפוליטיים. היו לה מאבקים לא מעטים עם תעשיית הקולנוע על רקע פוליטי.

"הקולנוע הישראלי עושה שירות טוב מאוד לישראל, כולל סרטים כמו 'שומרי הסף' שמותקפים פה בארץ. הם מראים את הדמוקרטיה הישראלית והפלורליזם שיש כאן. לבנת לא התערבה באופן ישיר בשום מקרה אבל ייצגה את עמדת הממשלה שלא אהבה את רוח חלק מהסרטים שהופקו, ואני תוהה האם מיעוט הסרטים הפוליטיים בשנים האחרונות זה בגלל ההשפעה שלה שחלחלה מטה. בסופו של דבר זה ענין פרסונלי ולא כולם בימין מאמינים במשטרת מחשבות. תראה את השר גלעד ארדן, למשל, שיודע שמרבית ציבור היוצרים הדוקומנטריים אינו נמנה עם תומכיו הפוליטיים אבל עדיין ראה חשיבות גדולה בהגנה על זכויותיהם ועל התקציבים שמגיעים להם. לבנת לא אמרה בפירוש איזה סרטים לעשות ואיזה לא, אבל כשאת תוקפת מעל הבמה בטקס פתיחת פסטיביל דרום סרט כמו 'עדות' (בבימויו של שלומי אלקבץ, מקבץ עדויות של פלסטינים על סבלם מהכיבוש שנאמרות מפיהם של שחקנים ישראלים מפורסמים. ע"מ) בלי שראית פריים אחד ממנו - זה לא ייאמן. תראי את הסרט ואז תביעי דעתך".

- נושא נוסף שאת עוסקת בו הרבה כמפיקה הוא השיח המזרחי בארץ. בשנים האחרונות יש גל חדש של דיבור מזרחי צעיר ועדכני שניכר בתחומי השירה, המוזיקה והאקטיביזם אבל לא ממש חדר לעשייה הדוקומנטרית.

"אתה צודק, אין הרבה יוצרי דוקו מזרחיים. תראה, יותר קל וזול לכתוב שיר מליצור סרט תיעודי, בטח היום כשכיכר העיר נפתחה לכולם בדמות הרשתות החברתיות. דווקא בתחום הדרמה - יש עשייה מזרחית מבורכת. סדרות כמו '30 ש"ח לשעה' ו'זגורי אימפריה' וסרטים כמו 'גט' - אבל בדוקומנטרי כמות היוצרים בעלי תודעה מזרחית היא קטנה יותר. אני תוהה בעצמי למה זה, הייתה לי ציפייה גדולה שהגל המזרחי החדש יגיע גם לדוקומנטרי וזה טרם קרה. צריך רק לזכור שהיעדר המזרחיים ניכר גם ובעיקר ברמת ניהול התוכן, שכן עדיין כל מי שמנהל את התוכן בישראל ומחליט מה ישודר ומתי זו אותה קבוצה באוכלוסייה: גברים יהודים, אשכנזים וחילונים".

 דוקו