איפה אובמה ואיפה פוטין

בחיי כל מנהיג במדינה דמוקרטית (כלומר מנהיג שתקופת כהונתו קצובה) באה העת שבה הוא מתחיל להתמודד עם בעיית מותו הפוליטי הממשמש ובא ועם שאלת מיקום מורשתו בפנתיאון התודעה הלאומית. אצל נשיאים אמריקאים, שעון המודעות הזה מתחיל לתקתק, בדרך כלל, לקראת שנתם האחרונה בבית הלבן. מה יהיה גזר דינה של ההיסטוריה? האם הם ימותגו בזיכרון הקולקטיבי עם פרנקלין דילאנו רוזוולט, שהוביל את ארצו למלחמת העולם השניה, או עם ג'ורג' וו. בוש, שהוליך את ארצו למלחמת שולל? על צלע דיוקנאות הנשיאים הגדולים במאונט ראשמור כבר אין מקום לדיוקן נוסף, אבל על צל"שים של ההיסטוריה אין מגבלת זמן.

שעון הנצחת המורשת של ברק אובמה החל לתקתק בתום שנתו השישית בבית הלבן, אחרי התבוסה הקשה שספגה המפלגה הדמוקרטית בבחירות לקונגרס בנובמבר, תבוסה שנזקפת במידה רבה לחובתו. העובדה שהדמוקרטים נושלו ממעמד הבכורה בסנט וסיעת המיעוט שלהם בבית-הנבחרים התכווצה עוד יותר, כאילו ניערה את הנשיא מנמנומו העצל בשנתיים שחלפו. אלה שנתיים שבהן הוא הצטייר כמשקיף מהצד על נשיאותו שלו; לא כמנהיג שמזיז דברים אלא כפונקציונר שהדברים מזיזים אותו.

עכשיו נראה שאובמה מתנער מקורי הנמנמת; שערו אולי הכסיף בטרם עת, אבל הוא מתנהל עתה בזירה הפוליטית כגבר שקיבל זריקת טסטוסטרון. הקורנס הרפובליקאי שהלם במפלגתו כאילו ניתץ גם את כבלי האיפוק המולד שלו. במסיבת העיתונאים שלו לסיכום השנה, בשבוע שעבר, הוא שידר מסר תקיף: אם הקונגרס יסרב לשתף פעולה עם הבית הלבן, הבית הלבן יעקוף אותו.

בדיעבד, אפשר אפילו לטעון, שאותה תרדמה נשיאותית, שאנליסטים אוהבים לדוש בה, לא היתה עמוקה מדי. דברים נעשו, גם אם בלי רעש. בחינה מרפרפת של הישגי אובמה בשש שנות נשיאותו, לרבות השנתיים הרדומות, כביכול, מראה שהמים השקטים שלו - 'אובמה בלי דרמה' הוא הכינוי החביב עליו - חדרו עמוק. הרפובליקאים בקונגרס נבחו ללא הרף - והשיירה הנשיאותית עברה בלי לעצור, כשהיא דוחפת את האג'נדה האובמית.

וכך, התבשרנו באחרונה על הבשלת מו"מ חשאי, שנמשך שנה וחצי, לנורמליזציה של היחסים עם קובה, צעד היסטורי שיניב בונוסים כלכליים גדולים לארה"ב ויתרום, ללא ספק, לשמיטת הקרקע מתחת לרגלי הגווארדיה האדומה הוותיקה בהאוואנה; על יוזמה משותפת עם מנהיג סין, שי ג'ינפינג, להאטת חימום כדור-הארץ; על נקיטת צעדים להקלת מצוקתם של מהגרים נטולי ניירות, רובם ככולם היספנים, צעד שיטיל פירות פוליטיים לסלה של המפלגה הדמוקרטית; על המשך הדחיפה האמריקאית העיקשת להשגת הסכם עם איראן להגבלת יכולותיה הגרעיניות; על העלאת מדרגה של המלחמה בדאע"ש, שכבר מצמיחה הישגים בשטח; על חיזוק יכולותיה של הסוכנות הפדרלית להגנה על הסביבה. כל אלה (למעט המלחמה בדאע"ש) הם צעדים חד-צדדיים, שנעשו על אפם ועל חמתם של מחוקקים רפובליקאיים. הם התנגדו - ומוסיפים להתנגד - לכל אחד מהם. זה אובמה 2.0 במיטבו: זנב בקונגרס בכל מקום שבו החוק מתיר לך לעשות זאת.

ועוד לא הזכרנו שלושה מההישגים הגדולים ביותר של הממשל הנוכחי: הרפורמות בביטוח הבריאות, שהכניסו מיליוני אמריקאים למעגל המבוטחים (אם כי מיליונים רבים עדיין מחוץ למערכת וההוצאה על שירותי בריאות ביחס לתוצר בארה"ב גדולה בערך כפליים מזו שבמדינות OECD); החילוץ המוצלח של המגזר הפיננסי ותעשיית הרכב, ובמשתמע הצלת הכלכלה הגלובלית; ומינוי 307 שופטים לבתי-משפט פדרליים, יותר מאשר ג'ורג' וו. בוש בכל שנות נשיאותו, שיטמיעו את ערכי המפלגה הדמוקרטית במערכת המשפטית האמריקאית במשך עשרות השנים הבאות.

מבחינת האזרח ברחוב, ההצלחה המוחשית ביותר של אובמה היא, כמובן, השיפור הדרמטי בכלכלה הארצית. אומדן הצמיחה ברבעון השלישי אשתקד עודכן כלפי מעלה לרמה של 5%, נתון שהדהים חזאים כלכליים; מדד דאו ג'ונס מרחף סביב 18,000 נקודות; וצמיחת הביקושים לעובדים במגזר הפרטי רשמה עליות במשך 57 חודשים רצופים.

כמתבקש, ירד שיעור האבטלה לרמה של 5.8%. (אי השיוויוניות בחלוקת העוגה הלאומית היא הסיבה לכך שההתקדמות הזו לא באה בידי ביטוי בקלפיות בנובמבר). אבל ההישג המאלף ביותר הוא הספקטאקל של התמוטטות בניין הקלפים שבנה ולדימיר פוטין. מדוע מאלף? כי הוא שופך אור על כמיהת הימין האמריקאי למנהיג עם ביצים, לא לאיזה חנון אקדמאי, פרופסור באוניברסיטה, שיודע רק לחשוב ולהזיז ניירות.

אמת, תרומת ממשל אובמה לקריסת הרובל ולהידרדרות הכלכלה הרוסית - הטלת סנקציות על מוסקבה בגין ההשתלטות על חצי האי קרים - היא אכן משנית ואקראית. הרוסים מתחילים לטבוע במיתון קשה פחות בגלל אובמה ויותר בגלל הירידות התלולות במחירי הנפט בשוק הגלובלי והכשל המבני במשק שלהם, שנשען כמעט בלבדית על מגזר האנרגיה. הסנקציות האמריקאיות רק מאיצות את התהליך ומחדדות את תחושת ההשפלה בקרמלין.

אבל פרפורי הדוב הרוסי חושפים במלוא עליבותה את ההתנהלות הרפובליקאית נגד הנשיא השחור הראשון. הרפובליקאים התנכלו לאובמה מרגע כניסתו לבית הלבן, אבל בעקבות הגזל הרוסי באוקראינה הם שידרגו את התקפותיהם והחלו להציג אותו כחדל אישים, איזה נבך שמשמש פלסטלינה בידי יורשו של מאקיאוולי במוסקבה.

נדרשו רק כמה שידורים בפוקס ניוז, זמן מה לפני הסתמנות הדעיכה הרוסית, כדי להבין שהימין האמריקאי החל בעצם לעגוב בערגה על הקומוניסט הוותיק וסוכן הק.ג.ב.לשעבר. קשה להאמין אבל נכון: פוטין נהפך לכוכב הרפובליקאי החדש אחרי ההשתלטות הרוסית על קרים. הוא נעשה מושא לסגידת המפלגה שהצמיחה את ג'וזף מקארתי, הפראנואיד שיצא לצוד קומוניסטים בכל מקום.

וכך הטיף לנו רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר: "כשפוטין מקבל החלטה הוא מוציא אותה אל הפועל במהירות, ואז כולם מגיבים. הרי לפניכם מנהיג. הנשיא אובמה - הוא צריך לחשוב על זה. אחר-כך הוא צריך לחשוב על זה שוב. לאחר מכן, הוא צריך לדבר עם עוד אנשים".

ושרה פיילין: "ראו איך אין-אונו של אובמה נתפס כמקור חולשה ברחבי תבל... אנשים מביטים בפוטין ורואים גבר שמתאבק עם דובים וקודח נפט. הם מביטים בנשיא שלנו ורואים אחד שלובש ג'ינס נשיים, מדבר גבוהה גבוהה ולא אומר שום דבר לעניין".

הסנטור הרפובליקאי מייק רוג'רס, יו"ר ועדת המודיעין של הסנט היוצא, התמוגג: "אני חושב שפוטין משחק שחמט בעוד שאנחנו משחקים בג'ולים. אני לא חושב שיש אפילו מה להשוות".

"הממ, ג'ולים; מטאפורה מעניינת", כתב בסוף השבוע, כמה חודשים אחרי ההתבטאות של רוג'רס, בעל הטור תומאס פרידמן. "בעצם, מתברר שאובמה הוא שמשחק שחמט ופוטין הוא שמשחק בג'ולים, והיום בהחלט אפשר לומר שפוטין הפסיד את כל הג'ולים שלו" (ואת שפיותו, על פי משחק המילים שמגולם במילה marbles).

הערגה הזו לפוטין, ובמשתמע למנהיג "חזק", מסבירה את הסלידה הרפובליקאית הכרונית מאובמה: לא רק מפני שהוא שחור (צבע עורו היה תמיד רק רכיב שולי במשטמת הימין כלפיו), לא רק בגלל דבקותו באידיאולוגיה הדמוקרטית, אלא גם מפני שהוא מעולם לא אימץ את מודל ההנהגה הזכרי (קודם תבקיע, אחר-כך תחשוב), שבוש הבן שיכלל עד כדי שלמות ושמחוקקים רפובליקאים רבים, ובראשם ג'ון מקיין, מתרפקים עליו. פוטין (ומעריציו הרפובליקאים) הוא ממאדים; אובמה הוא מנגה, וטוב שכך. איפה הוא ואיפה פוטין.