הפעמונים, החיילים, החפירות

חג המולד של 1914, השבוע לפני מאה שנה, היה זמן של פרימת התפרים באירופה, במערב, בסופו של דבר בעולם כולו.

כאשר המעצמות היריבות באירופה שלחו את מיליוניהן אל החזית, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, תחילת אוגוסט 1914, הן הניחו שהצבאות יחזרו הביתה "עד חג המולד". זו הייתה הנחה פופולרית גם במלחמות אחרות. האמריקאים הניחו אותה במלחמת קוריאה, למשל, ב-1950.

התוכנית הגרמנית הייתה מיוסדת על ההנחה, שיהיה אפשר להוציא את צרפת מן המלחמה בתוך 40 יום, ולהתפנות מייד לטפל ברוסיה. זה לא קרה, אף כי בהחלט יכול היה לקרות. גרמניה מיליטריסטית ויהירה הייתה מתייצבת אז בעמדת שליטה בלתי מעורערת ביבשת אירופה. זה לא היה נעים, אבל זה היה חוסך את תבוסתה, את השפלתה בוורסאי, את תאוות הנקם הבוערת שלה, את היטלר.

חג המולד 1914 זכור לא רק בגלל החמצת תאריך היעד, כי אם בגלל ההתפרצות הפציפיסטית המדהימה לאורך השוחות, שהפרידו את הצבאות היריבים בחזית המערבית. שם, בהישמע פעמוני הכנסיות, באופן ספונטני לחלוטין, חיילים בריטיים, גרמנים וצרפתים התחילו להגיח מחפירותיהם, להושיט ידיים, ללחוץ אותן, להחליף מזכרות, לשחק כדורגל ולהודיע מבלי להודיע, שהמלחמה האיומה ביותר בהיסטוריה היא גם המלחמה המיותרת ביותר.

הציצו-נא בסרטון המרגש הזה, המשחזר את היציאה מן החפירות. הכינה אותו רשת המרכולים הבריטית סיינסברי, והספיקו לצפות בו כמעט 16 מיליון בני אדם, יותר ממספר הרוגי המלחמה

המלחמה מעולם לא הייתה אבסורדית יותר מאשר בחג המולד ההוא. משאל עם בין החיילים היה מסיים אותה על המקום, ומציל את אירופה מרוב תוצאותיה. אין זה פלא שהקצונה הבכירה נחרדה. יוזמי היציאה מן החפירות הועמדו למשפט צבאי. אמצעי משמעת חמורים במיוחד מנעו הפגנות כאלה של שלום ואחווה בחגים הנוצריים הבאים. לא היה עוד כחג המולד של 1914, ומותר לשער שכמעט כל משתתפיו נהרגו בימים ובשבועות הבאים.

מסע ההלוויה של עצמה

בערך באותו הזמן התחילה האימפריה העות'מנית את מסע ההלוויה של עצמה. היא נגררה אל מלחמת העולם הראשונה שלא בטובתה. לא הייתה לה סיבה, ולא היה לה סיכוי. קנוניה של כמה קצינים בכירים, בצד הטורקי ובצד הגרמני, היא שהפילה אותה בפח, באוקטובר 1914.

ערב הפרובוקציה, שגריר גרמניה באיסטנבול הזהיר את הממונים עליו, כי הטורקים אינם מוכנים למלחמה, ו"נייטרליות אוהדת של טורקיה תועיל לנו לאין שיעור יותר מאשר כניסה מוקדמת אל המלחמה". ברלין התעקשה. תהיה אשר תהיה היכולת הצבאית של העות'מנים, הם ימשכו אליהם אש, ויקטינו את מספר החיילים שאויבי גרמניה יוכלו לפרוס נגדה.

ברלין צדקה. רבע הצבא הבריטי נשלח להילחם בעות'מנים. הוא סבל אבדות כבדות, בייחוד בניסיון הנפל להגיע לאיסטנבול (גליפולי, 1915). מאות אלפי רוסים נהרגו. בסך הכול קיפדו את חייהם 1.4 מיליון חיילים בחזית העות'מנית. אבל מבחינתה שלה, טורקיה כמעט חדלה להתקיים. אלמלא עמדה לה גאונותו של מוסטפא כמאל אטאטורק, ב-1920, היא אמנם הייתה נעלמת מן המפה. זה הגורל שהועידו לה המעצמות המנצחות.

רוב החברים בממשלת טורקיה ובצמרת המפלגה השלטת התנגדו למלחמה. כיוצא בזה התנגדו גם חלק ניכר מקציני הצבא, בוודאי אלה שידעו מה עלוב מצבם של חייליהם. לחלחלתם של הגנרלים הגרמניים, שנשלחו לייעץ, חיילים יחפים ללא מים נשלחו דרך חצי האי סיני לתקוף את הבריטים לאורך תעלת סואץ.

היו רגעי גבורה ואפקטיביות אצל הטורקים, בגליפולי ובארם-נהריים. אבל לצבא העות'מני לא היה כל סיכוי. חצי אבדותיו היו תוצאה של מחלות מידבקות ושל תת תזונה.

רק לא בארץ ישראל, אמר ג'מאל

סביר בהחלט לשאול מה היה קורה אילו העות'מנים נשארו בחוץ. זה שעשוע היסטורי, הנוגע לנו במישרים. התשובה היא, כמעט ללא ספק, שהמפעל הציוני היה נקטע באיבו. המשטר העות'מני התנגד לציונות. במרוצת המלחמה, אחד מראשיו, ג'מאל פאשה, המושל הכול-יכול של סוריה ושל ארץ ישראל, הגיע לברלין. יהודי גרמניה ביקשו פגישה, והתלוננו על יחסו לציונות. אינני שונא יהודים, הוא אמר. אדרבא, שיבואו בהמוניהם ויתיישבו ברחבי האימפריה, חוץ מארץ ישראל.

האם הקיסרות הייתה יכולה להחזיק מעמד לאורך ימים? אולי לא. אולי ריקבונה היה כזה, שהיא עמדה להתפורר ממילא. אולי הבריטים היו מגיעים לארץ ישראל גם בלי עזרת המלחמה. אבל הם היו מגיעים בלי הצהרת בלפור, בלי התחייבויות ובלי תוכניות יציאה.

הגרמנים אגב השתמשו בהשפעתם הניכרת על העות'מנים כדי לשפר קצת את מצב היהודים המעטים בארץ, כ-50 אלף. לחץ גרמני הועיל להדחת מושל יפו, בהא-אדין, אשר אסר את השימוש בלשון העברית והוציא אל מחוץ לחוק את התנועה הציונית ואת סמליה.

חבר רב השפעה בפרלמנט הפרוסי הכריז במארס 1915, כי המתיישבים היהודיים בפלשתינה הם אידיאליים "להפצת התרבות הגרמנית והמסחר הגרמני במזרח". מנכ"ל משרד החוץ הגרמני כתב ביוני 1915 הצהרת-בלפור-זוטא. "הממשלה הקיסרית", הוא כתב לרב מקומי, "להוטה להשתמש בהשפעתה על טורקיה כדי להסיר מכשולים בפני הגירה יהודית".

בסתיו 1917 היו הבריטים משוכנעים שגרמניה זוממת הצהרה בזכות מדינה יהודית בארץ ישראל. הם מיהרו לשרבט את הצהרת בלפור (לפי אחד ההסברים). במידה לא מעטה, מדינת ישראל התחילה לבקוע מחלציו של חג המולד הזה, השבוע לפני מאה שנה.