הדוכס, השאה ו"הבחור הגדול"

על שאלה אחת אין כנראה טעם לנסות ולהשיב: מי מן הדמויות הפועלות של 2014 תהיה חלק מן הזיכרון הפעיל של דיירי 2114.

אנחנו חופשיים להניח שבעוד 100 שנה, תושבי הענן של כוכב נוגה יזכרו אותנו רק מפני שב-2014 ניתן פומבי לתכניות הראשונות להקמת תחנות-חלל באחת האטמוספירות של נוגה. האם אתם יודעים - יישאלו ילדי נוגה בעוד מאה שנה - שפעם, כאשר אמרו "ענן", התכוונו לא ליעד ההגירה הגדול ביותר בתולדות המין האנושי, אלא לריכוז של דאטה מחוץ לדיסק הקשיח של המחשב האישי (המה? של מה?)

למען האמת, שנים המסתיימות ב-"14" הצליחו לספק במרוצת ההיסטוריה כמה דמויות הראויות להיזכר. ב-1914, קיסר גרמניה וילהלם השני גרר את אירופה אל מלחמה איומה, שהתחילה את שקיעתה הפוליטית המסחררת; ב-1814 הסתיימו מלחמות המהפכה הצרפתית, ונפוליאון נשלח אל גלותו הראשונה; 1714 ציינה את הפיכת בריטניה למעצמת-על, ובשנה ההיא עלתה אל כס המלוכה השושלת המולכת בה עד עצם היום הזה (הראשון היה נסיך גרמני, גיאורג מהנובר, שאפילו לא ידע אנגלית).

בשנת 14, לפני 2,000 שנה, איש השנה היה ללא כל עוררין אוגוסטוס, ראשון קיסרי רומא, שמת ב-19 באוגוסט. הוא היה בעצם איש המאה, או אולי איש האלף, האדריכל של סדר מדיני וכלכלי שיאריך 400 שנה, ולא יהיה עוד כמותו, לפחות עד כינון קיסרות העננים של נוגה.

זוכרים את גנרל אוסטרוגסקי?

מצד שני, לא בטוח שאנחנו זוכרים את אנשי השנה של 1514 - הסולטן העות'מני סלים, שהביס בשנה ההיא את צבא פרס; ואת קונסטנטי אוסטרוגסקי, גנרל בשירות מלך פולין, שהביס את צבא רוסיה במערכת אורשה ("הקרב הגדול של המאה ה-16"). דווקא כדאי לנו לזכור, גם מפני שהם השפיעו באופן ממשי על מהלך ההיסטוריה, וגם מפני שיש להם קשר כמעט ישיר אל 2014.

במערכת אורשה (בבלארוס של זמננו), הדוכסות הגדולה של מוסקבה, שממנה צמחה רוסיה המודרנית, עשתה נסיון ממשי ראשון להתפשט מערבה. קואליציה פולנית-ליטאית הביסה את המוסקבאים, אף כי היתה נחותה מהם בהרבה, 30 אלף מול 80 אלף. המוסקבאים רצו לחזור ולזכות במה שאנחנו קוראים כיום אוקראינה ובלארוס, חלק מנחלת אבותיהם, או אבות-אבותיהם.

מערכת אורשה עיכבה את התוכניות הרוסיות כמעט ב-200 שנה. מה היה קורה אילו רוסיה הקדימה להתפשט מערבה? אירופה היתה נראית אחרת, ואנחנו - בייחוד אנחנו - היינו נראים אחרת. רוסיה של הזמן ההוא לא הרשתה ליהודים להתגורר בתחומיה. יהודי פולין, בלארוס וליטא היו נאלצים למצוא מקומות אחרים. אולי הם היו מדברים שוודית במקום יידיש.

אפילו נשי הרמונו נפלו בשבי

נצחון סלים על השאה איסמאעיל היה רק אקורד הפתיחה של מלחמות טורקיה-פרס. הן יימשכו 50 שנה, ובסופן יימתחו פחות או יותר גבולות המזרח התיכון, שיעמדו בתוקפם עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. איסמאעיל היה האיש שהשליט איסלאם שיעי רדיקלי על פרס, וייסד בעצם את המדינה האיראנית. הוא נמלט משדה הקרב חבול ומושפל. אפילו נשי הרמונו נפלו בשבי. אבל מחלציו יצאה קיסרות אדירה. סלים אולי מנע השתלטות פרסית על המזרח התיכון.

קשה שלא להבחין בהמשכיות. אנחנו עומדים עכשיו בעיצומו של מאבק מחודש בין טורקיה ובין איראן על השפעה במזרח התיכון. כמו במאה ה-16 (ובניגוד לרוב המאה ה-20), יריבות דתית משמשת בעירבוביה עם יריבות פוליטית. כמו במאה ה-16, צפון עיראק וסוריה הן זירות התגוששות. במאה ה-16 החליטו הצ'יפים הכורדיים שטובה טורקיה מאיראן. לפחות חלקם חוזרים אל המסקנה הזו בימים האלה ממש.

הרוסים והפרסים, שידור חוזר

המאבק על הגדרת גבולותיה של רוסיה ומקומה באירופה כמו לא הסתיים מעולם. ב-2014 התחלנו להשתמש במושג "רוואנשיסטית" כדי לתאר את רוסיה, זאת אומרת תאבת-נקם. הרוואנשיזם הרוסי הוא תוצאת התמוטטות והשפלה, שדחקה את רוסיה ב-1991 אל גבולותיה המערביים בתחילת המאה ה-17.

כמעט מיותר להגיד, ששימוש במונחי זמננו כדי לתאר את העבר הוא מטעה, ולא פעם מופרך. אבל למען הפשטות אפשר לתאר את מניעי ואסילי השלישי, הדוכס הגדול של מוסקבה ב-1514, כרוואנשיזם מוקדם. אבות-אבותיו של ואסילי, נסיכים סקנדינביים, יסדו את המדינה הרוסית הראשונה בקייב, במאה התשיעית. מאז לא חדלו הרוסים לראות בקייב חלק ממכורתם. 'אוקראינה' היתה בעיניהם ציון גיאוגרפי טכני בלבד, לא איפיון אתני, או תרבותי.

תבוסת ואסילי בשערי העיר סמולנסק התרחשה רק שבועיים לאחר תבוסת איסאמעיל בקרב נגד הטורקים. כמובן, איש מהם לא ידע זה על תבוסתו של זה. חדשות היו זקוקות להרבה יותר משבועיים כדי לחצות יבשות. אבל זמן קצר לפני שני הקרבות ההם, איסמאעיל ביקש את ידו של ואסילי, והציע לו ברית אסטרטגית נגד העות'מנים. זה היה קצת מוקדם מדי בשביל רוסיה.

500 שנה אחר כך, שותפות אסטרטגית בין רוסיה לאיראן חוזרת ונרקמת. טורקיה אינה היעד הגלוי של הברית הזו, אבל במוקדם או במאוחר, שאיפותיהן הניאו-אימפריאליות ייתקלו בשאיפותיו הניאו-אימפריאליות של טאייפ ארדואן. המשחק הגדול על שליטה במזרח התיכון ובמרכז אסיה יחזור ויתלקח.

אילת, ניקרגואה והחיבור הגדול

הן כמובן לא יהיו המשתתפות היחידות. שאיפות ניאו-אימפריאליות מפרנסות גם את מעשיה של סין, בסביבתה המיידית והרחק מגבולותיה. היא הודיעה השנה על תוכנית נועזת לחזור וליצור את "דרך המשי", נתיב הסחר המהולל שקישר את מזרח אסיה עם אירופה עוד בימי הביניים. סין מתכוונת להשקיע 40 מיליארד דולר בפיתוח התשתית, שנועדה לסלול כבישים, להניח מסילות ברזל, לבנות נמלי תעופה ולהעמיק נמלים מעומק האוקיאנוס ההודי עד סיביר, ולשנות מעיקרן את המשוואות האסטרטגיות. עם יתרות מטבע חוץ של כמעט ארבעה טריליון דולר, סין יכולה לנסות.

באופן הזה, אגב, צריך להבין גם את העניין הסיני ברכבת ממפרץ אילת לים התיכון, זו שראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מזהיר מפניה במלוא התוקף של ידיעותיו ושל נסיונו. המסילה הזו לא תהיה חלופה לתעלת סואץ, אבל יום אחד היא עשויה למלא תפקיד כלשהו בחיבור הגדול שיהפוך את סין להגמון בחצי-הכדור המזרחי.

מעט מפתיע שהסינים לא הציעו לחפור תעלה בין אילת לאשדוד. זה בדיוק מה שחברה סינית אלמונית התחילה לעשות השבוע הזה ממש בניקרגואה שבמרכז אמריקה: לחפור נתיב מים חלופי לתעלת פנמה.

סין, אמר השנה נשיאה, שי ג'ינפינג, בנאום במליאת הפרלמנט של אוסטרליה, היא "הבחור הגדול" (הוא השתמש במלים האנגליות big guy, בנאום שנישא במנדרינית). על זה אין עוררין. השנה חזרו כלי תקשורת ופרשנים במערב ותיארו את שי כ"בחור גדול" בזכות עצמו, לדעת אחדים "המנהיג החזק ביותר של סין מאז מאו צה טונג", בוודאי במה שנוגע למדיניות החוץ שלה.

השנה הוא נראה בהרבה מאוד מקומות מחוץ לארצו, נשא הרבה מאוד נאומים, הקרין נעימות וכריזמה של כוח, הפגין שרירים ודרך על יבלות. מבית הוא מנהל מערכה מסיבית נגד שחיתות במפלגה הקומוניסטית הענקית (כמעט מאה מיליון חברים) ובממשלה. הוא הדיח, כלא והעמיד למשפט שורה של בעלי פרופיל גבוה מאוד, כולל מי שהיה הממונה מזרה-האימה על שירותי הבטחון של סין.

אומרים עליו שהוא מרכז סמכויות ומחניק ביקורת, ואולי מתהלך על חבל דק. אם סין היתה כה מושחתת עד עלייתו לשלטון, לפני שנתיים, מה זה בדיוק אומר על מפלגת השלטון שלה? או על זכותה להוסיף ולשלוט באופן מונופוליסטי?

שי אינו ידיד הדמוקרטיה, מבית או מחוץ. הוא מגביל אותה עכשיו אפילו בהונג קונג, שנועדה להציג גירסה הרבה יותר פלורליסטית של סין. בעיניו, כל הפרה של זכויות אדם בכל מקום היא עניינה הפנימי של הממשלה המפירה אותן. הוא הושיט השנה את ידו לוולדימיר פוטין, וחתם אתו הסכמי-ענק על אספקת גז רוסי, בשעה שרוסיה הפרה את רוב הנורמות הידועות של החוק הבין לאומי.

נשיא סין הוא איש השנה, על-פי כל קנה מידה סביר. הוא יהיה גם איש השנה הבאה, וזו שאחריה. סביבו ירחפו מזיקים דיפלומטיים - פוטין, ארדואן, חמיינאי - ויתבעו תשומת לב.

הוא גורלה של רוסיה

פוטין זכה בה השנה בשפע. הוא התחיל את 2014 בהפגנת כוח רוסית, שהטעימה את חולשת המערב, ועוררה את הימין האמריקאי להשוות אותו, במידה של הערצה כבושה, לברק אובמה החלש. אבל 2014 הסתיימה אצל פוטין בקול ענות חלושה. ארצו שרויה במשבר הכלכלי החמור ביותר שלה זה 15 שנה. הנחות-היסוד שלה התבדו בזו אחר זו. אכן, יש לה עדיין יתרות מטבע חוץ של כמעט 400 מיליארד דולר, אבל היא החמיצה אוסף של הזדמנויות להשתחרר מתלות ביצוא מינרלים.

הפופולריות שלו נוסקת לשחקים, 80% אפילו בעיצומה של התמוטטות הרובל. שום דבר נראה לעין אינו מסכן את שלטונו. הוא יהיה שם, כנראה, לאורך שנים.

איננו משווים אותו להיטלר, עדיין לא; אבל הנה משהו המזכיר אותו קצת: צמרת הצבא הגרמני בסוף מלחמת העולם השניה ידעה, כי גרמניה מועדת לתבוסה ולחורבן בהנהגתו. מחוץ ליחידים, הם סירבו להסיק את המסקנות ולמרוד. אחד מהם אמר על היטלר, "הוא גורלה של גרמניה". אפשר לומר את הדברים האלה גם על פוטין, המשנה לאיש השנה 2014, "הוא גורלה של רוסיה", יהיה הגורל הזה אשר יהיה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny