בימי ההתעוררות הדמוקרטית של סוף העידן הסובייטי, רפורטרים צעירים היו ננזפים אם לא היו מסיימים כל דיווח חדשות בהבעת דעתם האישית. מה טעם בדיווח, היה העורך אומר להם, אם הקורא אינו יודע מה אתם חושבים. זה היה משעשע אותנו, חניכי המערב, מפני שגדלנו פחות או יותר על ברכי ההנחה, שידיעות ודעות אינן מתערבבות זו בזו.
אני חושב, באמת, כי ארור היום וארור העורך שהרשה לדעות לזלוג לעמוד הראשון, טיפה שהפכה לשיטפון; והניח לכתבי-שטח להביע את דעותיהם על שטחיהם. אין זאת אומרת שהנחנו אי פעם, כי לעיתונאים אין דעה על מושאי סיקורם, אבל קיווינו שתעמוד להם מקצועיותם, כדי להסתיר את הדעה הזו, ולהשתדל שלא תשפיע על כתיבתם.
הצחקתי אתכם. אני מדבר כמו נולדתי באמצע המאה ה-20, אם לא למטה מזה. את ורידיהם של צרכני תקשורת צעירים ממני הרעילה התרבות העיתונאית הנפסדת של פופוליטיקה, מבית מדרשם של טומי לפיד ושל אמנון דנקנר עליהם השלום. בארצות הברית, הכבוד מגיע לתוכנית הצרחות היומית של רשת CNN, Crossfire, שהפרה את כל כללי ההתנהגות האולפנית והעניקה השראה לפוקס מימין ול-MSNBC משמאל. אני כותב מהודו, שלא תדעו מה קורה כאן. מראיינים צורחים על מרואייניהם ומעליבים אותם במידה המצליחה לעורר השתאות אפילו מצדו של צופה ישראלי.
"הפרדת דת ומדינה"
חומת ההפרדה בין ידיעות לדעות היא חדשה למדי. שכלל אותה ה"ניו יורק טיימס" רק לפני 50 שנה ומשהו, כאשר יסד את שני העמודים המהוללים ההם: האדיטוריאלי והאופ-אדיטוריאלי ("אופ" היה קיצור של המלה האנגלית "מול", opposite). כלל ברזל נוסח אז: שום כותב בעמודי החדשות לא יורשה לכתוב באדיטוריאליים. יתר על כן, האחריות לאדיטוריאליים הוצאה מידיו של העורך הראשי. עורך העמודים האדיטוריאליים הוכפף במישרים למו"ל. בדחנים קראו למצב הזה "הפרדת דת ומדינה". הדת הייתה הדעות, המדינה הייתה החדשות.
ההפרדה בעינה עומדת ברוב עיתוני אמריקה. עיתונים בהרבה מקומות אחרים שאלו את הנוסחה, או חלקים ממנה. בארץ, העמוד האדיטוריאלי מעולם לא ציין הפרדה הרמטית. כתבים מדיניים, צבאיים וכלכליים הביעו דעות גלויות ונחרצות על פוליטיקאים, על גנרלים ועל מנכ"לים.
בטלוויזיה החד-ערוצית של ישראל, כתבי חדשות ופרשנים הפכו את מיקרופוניהם לבימות הטפה מתישהו בשנות ה-80. זה תיארוך לא מוסמך, המיוסד על זיכרון. טל"ח. הסגנון הזה היה מדהים ושערורייתי, עד שנעשה מובן מאליו. פעם, רק לאהוד יערי היה מותר להיות מדינאי. לימים, אוסף מגוון (ולא בלתי מוכשר) של רפורטרים צעירים נעשו ממשלת צללים, אופוזיציה גלויה ופעילה.
אבל אהוד יערי לא חצה את הקווים. אני מנחש שלא פעם הוא התפתה. משחר נעוריו העיתונאיים, כמעט לפני חצי מאה, הוא חזר וראה פוליטיקאים טועים בהבנת המציאות. הם היו מחוסרי קונטקסט, הם היו מעוטי שיקול דעת, הם לא היו פנויים למחשבות אבסטרקטיות, הם העדיפו טקטיקה על אסטרטגיה.
אני כשלעצמי חשבתי אותו למועמד הסביר ביותר, אולי הרצוי ביותר, לחצות את הקווים. הוא לא חצה, אינני יודע מדוע, אני מעדיף להניח שזה היה עניין של יושר מקצועי ואינטלקטואלי.
המיקרופון ניתן לו לפיקדון כדי להסביר את החדשות, לא כדי לסלול את דרכו אל קריירה פוליטית. זה על כל פנים מה שחשבו עיתונאים אמריקאים מהוללים, כאשר ניתנה להם ההזדמנות. וולטר קרונקייט יכול היה להיות מועמד לסגן נשיא, או לסנאט, אבל מגיש החדשות המהולל ביותר של הטלוויזיה האמריקאית מתח גבול.
ללא תקופת צינון
זו הייתה הקדמה די ארוכה לגינוי חריף של ינון מגל, האיש שהוקפץ אל מקום טוב באמצע לצד נפתלי בנט בכנסת הבאה. הוא מעל באמון הציבור, הוא ניצל לרעה את מיקרופוניו, במבט לחדשות, בוואלה. הוא יוחזק אחראי לאי-אמון של צרכני החדשות בספקיהן. הוא יניב ציניות ובוז. ממש כמו שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, עופר שלח, ניצן הורוביץ ואחרים שחצו את הקווים ללא תקופת צינון. החסרתי כמה שמות, השלימו-נא את החסר.
כאשר ינון מגל דיבר על פטריוטיות טבעית במהלך מלחמת עזה האחרונה, אני מודה שרחשתי לו אהדה. אין כל פגם בפטריוטיות. עיתונאים בתוך עמם הם יושבים. העיתונות צריכה להציג מראה מול פניה של החברה. אין זה מעניינה לעשות ניתוחים פלסטיים. אבל גם אין זה תפקידה לכער ולהפיל את רוח הלוחמים. התפרצויות נפסדות, נרקיסיסטיות וקלות דעת נגד "הרעים לטיס", או נגד "משטר הפריבילגיות היהודי", הרחיקו את ישראל מן הסיכוי של ויכוח ציבורי נוקב על רעת השליטה בעם אחר.
אבל עכשיו מתברר שמר מגל רק נשא נאום בחירות מוקדם. עכשיו ברור למדי שכל הופעותיו הפומביות היו טכסיס פוליטי, אמצעי של קידום אישי, מניפולציה, אולי אפילו עסקה חשאית של שמור-לי-ואשמור-לך-נפתלי. האם אני שוגה בתיאוריות קונספירציה? בהחלט ייתכן, אבל האם אתם מוכנים להאמין למר מגל באיזשהו עניין, לאחר שהוליך אתכם שולל כל-כך הרבה זמן?
כישלונו המוסרי של יאיר לפיד התחיל במסיבת הניצחון שלו. כן, הוא הערים על הסקרים, ועשה חיל יוצא דופן. אבל הוא גם הערים על הבוחרים, והוא הערים על הצופים, ועל קוראי העיתון, ועל בעלי הרשת ועל המו"לים. בפרפרזה על ממרה פוליטית אמריקאית ישנה, ההייתם קונים ממנו מכונית משומשת? (נשאל במקור על ריצ'רד ניקסון.)
עיתונאים בפוליטיקה הם בראש ובראשונה ביטוי של כישלון מוסרי ואתי. סליחה, מישהו מצלצל. אה, הצעה מעניינת. איזה מקום אתם מציעים? לא, לא ריאלי. איפה הייתי? כן, מוסרי ואתי.
בהרצאה של יואב קרני על "עיתונות ופוליטיקה: קווים מקבילים שלא ייפגשו, אלא לפעמים" אפשר לצפות ביוטיוב, בדקה ה-65 של מושב מיוחד לזכר עזריאל קרליבך. http://tinyurl.com/ykarny65
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
