נקמת עיכוב יציאה מהארץ

הסוגייה של עמידה בתשלומי מזונות היא מקרה קלאסי שבו הרוב נפגע מהתנהגות המיעוט: מרבית האבות משלמים את המזונות בהם חויבו כסדרם, אך המיעוט (גם אם אינו מבוטל) שאינו זן את ילדיו הוציא שם רע לכל השאר והביא למצב שבו דרך גביית המזונות נאלצת לפגוע אפילו בזכויות אדם בסיסיות.

כך, למשל, עיקולים שהוטלו על חשבונות בנק במסגרת תביעת מזונות נותרים בתוקפם 5 שנים נוספות לאחר תום ההליך המשפטי, אפילו אם האב מעולם לא פספס תשלום מזונות. אב ששקע בחובות כבדים ופשט רגל יכול לקבל פטור מתשלום חובות בהיקף של מיליוני שקלים - אך לא יקבל פטור מחוב המזונות. לגביית חוב המזונות קדימות לכל חוב אחר; עונשי מאסר חייבים בגין חוב מזונות נותרו על כנם גם כאשר האפשרות להטיל עונשי מאסר אחרים בוטלו; וכיוצ"ב.

גם לגבי הוצאת צווי עיכוב יציאה מהארץ - צווים הפוגעים בזכות הבסיסית של האדם לנוע בחופשיות כרצונו - היד על ההדק קלה הרבה יותר כאשר הצו מתבקש במסגרת הליך הוצאה לפועל לגביית חוב מזונות.

ההיגיון מאחורי עמדה זאת הוא ברור - למנוע מצב שבו אב פוטר את עצמו מכל התחייבויותיו לילדיו על-ידי הימלטות לחו"ל; אך התוצאה הבלתי נמנעת היא שגם אנשים חפים מפשע נפגעים בדרך.

דוגמה קיצונית לכך ניתנה בפסק דין שהתפרסם השבוע ועסק בתביעת נזיקין שהגיש אב כנגד אשתו לשעבר, בגין הנזק שגרמה לו במכוון על-ידי הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ.

האב והאם התגרשו כבר לפני 10 שנים, והאב נשא במזונות ילדיהם המשותפים, בנות תאומות ובן, באופן סדיר. בשנת 2012, כשלבנות מלאו 16, פרץ סכסוך בינן לבין האם, כפי שקורה לא אחת בבתים עם מתבגרים, ובהסכמה בין ההורים הן עברו לגור עם האב במשך 3 חודשים.

במהלך אותם חודשים האב לא שילם לאם עבור מזונות הבנות, בסוברו כי די בכך שהוא נושא בצרכיהן באופן ישיר. לאחר מכן הבנות שבו לבית האם, והחיים שבו למסלולם הרגיל.

שנה מאוחר יותר האב עמד לטוס לחו"ל במסגרת עסקיו והודיע על כך לבני משפחתו. הבן, תלמיד י"ב, אף התעתד להתגורר בבית האב בזמן היעדרו, כדי לטפל בכלבו ולהשגיח על הדירה.

כשהגיע האב לשדה התעופה, הוא נדהם לגלות כי הוא אינו רשאי לעלות על הטיסה, מאחר שמספר ימים קודם לכן גרושתו הוציאה כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, מבלי לידעו על כך.

הגרושה הצליחה לשכנע את ההוצאה לפועל, בעורמה, שהאב חב לה את סכום המזונות שלא שילם בשלושת החודשים שבמהלכם הילדות שהו אצלו; ושהיא חוששת שבכוונתו להימלט מהארץ, והיא לא תוכל לגבות ממנו את החוב.

באותה עת הגרושה אף "ירדה למחתרת" והפכה את עצמה לבלתי זמינה לניסיונות האב להסדיר את החוב, והאב ההמום נאלץ לדחות את הפגישות שנקבעו לו בחו"ל בבושת-פנים רבה ולהתרוצץ בין הרשויות מספר ימים, עד שהצליח להסיר את הצו ולצאת לחו"ל.

ההוצאה לפועל, שנכחה בעוול שנגרם לאב, חייבה את הגרושה בתשלום 3,500 שקל הוצאות משפט על הוצאת הצו וביטולו, אך האב לא הסתפק בכך והגיש נגדה תביעה נפרדת לפיצויים.

חוסר תום-הלב הקיצוני שבו נקטה הגרושה, הצליח לזעזע אפילו את בית המשפט לענייני משפחה, שמורגל בהתנהגויות קיצוניות, ולפיכך נקבע כי מניעי הגרושה היו נקמה בלבד - והיא חויבה בראשים שונים של פיצויים.

הגרושה חויבה לשלם לאב החזר עבור הוצאות ממשיות שנגרמו לו, כמו כרטיס טיסה, שהייה במלון ועוד; וכן להחזיר לאב את המזונות שכפתה עליו לשלם על-ידי הצו עבור שלושת החודשים שהבנות גרו אצלו. בנוסף חויבה הגרושה לשלם לאב 20,000 שקל כפיצוי על עוגמת-הנפש שגרמה ו-10,000 שקל נוספים כהוצאות משפט.

בית המשפט אף הדגיש כי אם האב היה תובע סכום גבוה יותר עבור עוגמת-הנפש, הוא היה זוכה גם בו.

אין ספק כי מדובר בפסיקה ראויה שמטרתה לשלוח מסר ברור, המרתיע נשים מפני שימוש כוזב באמצעים שנועדו להגנתן. כמו הגשת תלונות-שווא בגין עבירות מין, גם במקרים כאלה נשים העושות שימוש חסר תום-לב בהליכים גורמות נזק לא רק לגברים - אלא גם לנשים אחרות, אשר זקוקות באמת לצווי עיכוב יציאה מהארץ כנגד אבות מתחמקים, והאמון בטענותיהן נפגע.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il