נזהר בצוננין

א. אני בעד עיתונאים בפוליטיקה. לפני שאסביר, אבהיר שהדברים לא נאמרים בשום צורה, פנים ו/או אופן על מנת להכשיר מעבר שלי לכנסת. לשמחתי, לא קורצתי מהחומר הנכון - חיי נעים במסלול שליו ונטול מהמורות אל עבר המינימום המינימלי. כחסיד של בודהא, שיווה ופרננדו פסואה, אני מוצא שכל אחד יכול לעשות, אבל בשביל לא לעשות - בשביל זה צריך אופי. ומלבד זאת, לדאבוני אין לי כוח משיכה אלקטורלי; המפלגה היחידה שאי פעם פנתה אליי הייתה עלה ירוק, ואני חושש שגם זה קרה רק כי החומר היה מקולקל. אין לי ספק שהייתי יכול להיות יופי של שר לענייני שיתוף פעולה אזורי, כנראה הדבר הכי קרוב לנירוונה שפוליטיקאי יכול להגיע אליו, אבל אני מעדיף לעשות לביתי. וכשאני אומר "לעשות לביתי", אני מתכוון פשוט להיות שם בשבילו, שלא יישאר לבד. אבל מספיק לדבר עליי.

ארבעה עיתונאים מנסים להיכנס לכנסת הבאה. שלושה לבית היהודי: ינון מגל, סופיה רון מוריה ושמעון ריקלין (האחרון איננו עיתונאי פר אקסלנס, יותר פובליציסט, פאנליסט ומגיש) ואחד למפלגת העבודה: זוהיר בהלול. לאלה אפשר להוסיף, בדוחק, את אלדד יניב, עיתונאי בעברו, שמנסה להיבחר גם הוא בעבודה. אותו מספר של עיתונאים נכנס גם לכנסת הקודמת: יאיר לפיד, עפר שלח ופנינה תמנו שטה ביש עתיד, ומיקי רוזנטל ומרב מיכאלי בעבודה. מספר דומה של עיתונאים שהעדיפו לעשות מאשר לדבר אפשר למצוא גם בכנסת שלפניה, וגם בזו שלפניה ועד לכנסת הראשונה. מדובר, אם כן, בזרם קבוע למדי. אפילו מסלול.

ב. אנשים אוהבים לבוז למסלול ולעיתונאים בכלל, ובכל זאת, מבט על העיתונאים שעברו לפוליטיקה מאז קום המדינה ועד היום, מראה שבלי קשר לדעה או למפלגה מדובר בחבורה שהשביחה את הכנסת, ושלכל הפחות תועלתה רבה בהרבה מנזקה - דבר שקשה לומר על גנרלים, למשל. גנרלים ועיתונאים זה היפוך מושלם: אלה שואלים שאלות ורגילים לחיות במצב של חוסר ודאות, אלה מנחיתים פקודות ואף פעם לא צריכים להתלבט מה ללבוש. גם כשתעיינו ברשימת הפוליטיקאים המושחתים לדורותיהם, יהיה לכם די קשה למצוא שם עיתונאי (אלא אם כן מחשיבים את הגיחה הקצרה שעשה אהוד אולמרט ב"במחנה").

למעשה, למעט אנסטסיה מיכאלי, אני מתקשה לחשוב על עיתונאי שעשה פדיחות מהותיות לקולגות שלו. ואל תקפצו לי עכשיו עם יאיר לפיד. אני תמיד אומר: מתחיל שלא עושה טעויות של מתחילים, עדיף שלא יתחיל בכלל.

אני מעיין בשמות העיתונאים שעשו את הצעד. חלקם ענקים שבענקים. ממנחם בגין (הגדיר את מקצועו כעיתונאי לפני שנבחר לכנסת הראשונה) דרך מאיר וילנר, עבור בגרשום שוקן, משה סנה, גאולה כהן, משה שמיר, יוסי שריד, אורי אבנרי ואחרים. גם אלה המכהנים כיום נותנים עבודה. לא עם כולם אני מסכים, אבל אז מה. נכון שיש והיו גם בינוניים וכאלה שבאו, הלכו ולא נודע כי נבחרו או פרשו, אבל בגדול, הכנסת יכולה להתהדר בבניה העיתונאים והעיתונות יכולה להתגאות בבניה הפוליטיקאים.

בכלל, תולדות ימי עמנו וארצנו רצופים בעיתונאים דגולים ששינו את מהלך ההיסטוריה, יצקו רעיונות למילים וחישלו מילים למעשים. ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי הם השניים האהובים עליי. וכמובן שכל הסיפור הזה שלנו פה, שמורכב משני דברים, מקום ושפה, לא היה מתאפשר בלי שני עיתונאים: בנימין זאב הרצל ואליעזר בן יהודה, שנתנו לנו מקום לחלום עליו ושפה לחלום בה עליו. כמה גנרלים עשו משהו דומה בשבילנו? כמה עורכי דין יכולים לזקוף לזכותם דברים כאלה?

אז הרימו ראש, אחים למקלדת, למיקרופון או למצלמה! הציבור אולי לא מעריך אתכם, אבל תמיד יש את האופציה לעבור לפוליטיקה ושלא יעריכו אתכם שמה.

ג. וכאן נכנס חוק הצינון, שדווקא לא מציין עיתונאים, אלא בעיקר פקידים ואנשי צבא. האחרונים חייבים בשלוש שנות צינון, אף שלא פעם הצינון עובר תוך חצי שנה. נס רפואי. בכל מקרה, הצינון חשוב הרבה יותר בדרך ההפוכה, מהשירות הציבורי אל הפרטי - שם יש בעיה אמיתית, ורשימת הרגולטורים שהקלו על גופים מסחריים ומיד עברו לעבוד אצלם ארוכה ומדאיגה.

עקרונית, אני תמיד בעד פסק זמן בין פרק לפרק. אבל לא דין אחד לכל הצינונים. לפעמים הצינון הגיוני ומוצדק, הרבה פעמים הוא לא יותר ממריחה, ספק הונאה. ראוי שגנרלים יעברו תקופת צינון ארוכה, ארוכה מאוד, ולו רק כדי למנוע שיכרון כוח מוגזם ובלבול בין התפקוד השונה של שתי המערכות. יש הבדל מהותי בין להתעסק עם חיילים לבין להתעסק עם אזרחים. גנרלים פשוט לא מכירים אותו, רובם מעולם לא היו אזרחים ליום אחד מאז התגייסו.

ומה דינם של אנשי עסקים? עליהם לא מדבר חוק הצינון. רבים עשו את זה: אראל מרגלית, נפתלי בנט, נתניהו (בין קדנציות), פלאטו שרון ועוד. שם יש בעיה. מדובר עכשיו על מעבר של רמי לוי לפוליטיקה. האם אין לו ולשכמותו שלל אינטרסים שעלולים להיות מנוגדים לטובת הציבור? הו, כמה שיש! מזכויות עובדים, דרך תחרות הוגנת, עבור באמת בפרסום וכלה בכל הקשור לאחריות תאגידית, מדיניות סביבתית ועוד ועוד. לוי הוא רק דוגמה, כמובן, אין לי שום כוונה לרמוז לכלום, אבל דמיינו שיצחק תשובה נכנס לפוליטיקה: תהיינה כוונותיו טהורות כקריסטל - זה פשוט מתכון לאסון.

אז כן, הצינון ראוי לאנשי עסקים. אבל אז אין ברירה אלא להודות שצינון כזה אינו אפשרי, ובמקרים הפוכים של מעבר רגולטורים לעסקים - חוק הצינון הוא לא יותר מחרטוט שנועד לסמא את עיני הציבור. נניח שממונה על הבנקאות מצ'פר בנק מסוים ואחר כך עובר לעבוד שם - רק נניח, כן? דברים כאלה הרי מעולם לא קרו פה - אז במקרה כזה, חצי שנת צינון או שלוש שנים אינן יותר מגניבת דעת הציבור. מחכים קצת שהוא יעבור להתעסק במשהו אחר, והופ: משכורת עתק ומצנח זהב. שווה לחכות. את זה לא יפתור שום צינון, חוששני.

ד. ומה לגבי צינון של עיתונאים? החוק לא מדבר עליהם, אבל ב-2005 החליטה מועצת הרשות השנייה לחייב עיתונאים בתקופת צינון של שלושה חודשים וזאת "במטרה לשמור על נייטרליות ועצמאות התקשורת המשודרת בישראל". נייטרליות ועצמאות של התקשורת בישראל - הא לכם בדיחה טובה! נער הייתי ועוד מעט אזדקן, ועוד לא ראיתי גוף תקשורת נייטרלי. עצמאי - מה זה אומר בכלל? או שהוא של המדינה או שהוא של בעל הון או שהוא ניזון מפרסום ובכל מקרה המדינה שולטת בו בחוקיה. הוא לא יכול להיות עצמאי (בצורה הטהורה) כמו שאתם לא יכולים להיות שפנים באוסטרליה.

המקרה האחרון, של ינון מגל, הדגים את זה יפה. אני לא חבר שלו, אם כי נפגשנו כמה פעמים. טענו נגדו שהמהלכים שעשה בצוק איתן - אני קודם כול יהודי, אחר כך עיתונאי; והקמפיין של "קודם כול ישראלי" - נעשו כדי להכשיר את דרכו לפוליטיקה. אבל לעניות דעתי זו שטות. ז'תומרת, הם אכן הכשירו את דרכו (המשוריינת) בדיעבד, אבל אני מוכן להתערב על עשרים שקלים ששום דבר מזה לא נעשה כדי לזכות במקום. כנ"ל לגבי שלי יחימוביץ' והראיון ההוא עם עמיר פרץ. עיתונאים הם הרבה פחות מחושבים ממה שאתם חושבים. נהוג להאשים אותם בציניות ובטווייה מתוחכמת של הג'וב הבא שלהם, אבל מהיכרותי - רובם המוחלט יעדיפו ללטש את הפסקה הבאה על פני גיבוש תוכנית חומש. עיתונאים, בהכללה, הם קצת כמו דגי זהב. ממהרים להגיע אל קצה האקווריום רק בשביל לחזור בנחישות, ושוב. קוראים לזה דדליין.

צינון של שלושה חודשים לעיתונאים הוא דבר ראוי, אבל רק בשביל לתת להם זמן לנוח ולהתחיל להתרגל נפשית לעבור לעולם מקביל: כל עיתונאי העובר לפוליטיקה נידון לחוש קצת כמו אליס בארץ המראה. רובם מתים על זה.

 דרור פויר