ביקורת מוזיקה: מרילין מנסון חוזר באלבום הכי טוב שלו

מרילין מנסון מעולם לא היה אמן ברמה של ג'ים מוריסון, לו ריד, דיוויד בואי, או איגי פופ. אבל הוא נותר מהפרסונות הבודדות ברוק שעדיין טורחות לשיר באינטנסיביות-על ולחיות את הדקדנס, המרדנות והאפלה שאפיינו מוזיקאי רוק מהאלף שעבר. דקדנס ומרדנות שדומה שעברו מהעולם יחד עם הפופולריות של מוזיקת גיטרות חשמליות.

מנסון, שיחגוג השבוע יום הולדת 46, יוציא בשבוע הבא את אלבומו התשיעי, והטוב שלו ב-15 השנה האחרונות, אם לא בכלל.

בריאן וורנר, זה שמו מלידה, הקים לפני יותר מ-20 שנה את הלהקה שנושאת את כינויו, המוצלב משני אייקונים אמריקאיים של זוהר ואפילה, מרילין מונרו וצ'ארלס מנסון. הוא זינק לתודעה באמצע שנות ה-90 ואלבום הפריצה שלו נשא כותרת שהגדירה היטב את שאיפתו לתהילה של האיש כ"אנטיכרייסט סופרסטאר".

מנסון, הרבה בזכות ההפקה של טרנט רזנור - איש "ניין אינץ' ניילז", הפך לדמות הכי בולטת בעשור ההוא ב"Shock rock". האיפור, התלבושות, הקליפים, וכלל החזון הוויזואלי שלו שתמיד הרשים יותר מהצלילים, העמידו את מנסון על תקן אליל הרוק השטני והמשחית. הוא נשמע ונראה כהכלאות קומיות בין אליס קופר וקיס לדפש מוד ובאוהאוס.

הגדירו את להקתו כרוק תעשייתי, רוק גותי, הבי מטאל והארד-רוק. הכול נכון, אבל תמיד התקיים אצלו פער בין כישרון גדול לדימויים ולשערוריות, לבין יכולות הלחנה מאד בינוניות. גם כשכתב שירים פרובוקטיביים, גם כשמכר מיליוני עותקים מאלבומיו, מנסון לא הותיר עקבות מוזיקליים מרשימים כשל גיבוריו או כשל מפיקו רזנור.

הרגע הכי משמעותי שלו בתרבות הפופולרית נרשם ב"באולינג לקולומביין", סרטו התיעודי של מייקל מור על הטבח בתיכון האמריקאי, שביצעו שני רוצחים שנטען כי הושפעו ממנסון. מנסון טען שם באופן רהוט נגד אלימות, נגד תעשיית הנשק, ונגד הטענות המופרכות שלפיהן המוזיקה היא שהופכת אנשים לאלימים ולרוצחים.

20 שנה אחרי שיא הצלחתו, מנסון היה אמור מזמן להפוך לקריקטורה, מה שאכן כמעט וקרה באלבומיו הקודמים באלף הנוכחי. אבל הטרי עומד בסימן התחדשות מבורכת. הרכב הלהקה הועשר בטיילר בייטס, מלחין פסקולים שבין היתר אחראי ללהיט מהשנה האחרונה "שומרי הגלקסיה", ושכבר נגע ברוק ובמטאל עם רוב זומבי. בייטס אחראי להפקה ולרוב הלחנים כאן, והשיפור ניכר ביותר.

מנסון העיד שלהאזנה לבלוז הייתה השפעה ניכרת עליו לאחרונה, וגם הבלוז תרם לשיפור בהגשה הקולית שלו. "מפיסטופלס של לוס אנג'לס" הוא שיר רוק מעולה שמופיע גם בגרסה אקוסטית משובחת, וכמוהו גם Third Day Of A Seven Day Binge.

זה כבר לא רק הטיפוס הכה צבעוני ולכאורה חתרני עם התיאטרליות הנוצצת והשירים הבינוניים. זה אמן רוק מבוגר יותר, פחות מתוכנת לכותרות, אבל עם אלבום שלם ומהנה של פופ-רוק גיטרות עם קצת נגיעות הפקה עדכניות אבל בעיקר עם בשר והגינות על-זמניים.

בתוך האפרוריות האינסופית של להקות הגיטרות שכבר יכלו להיות בנותיה, להקת מרילין מנסון מציעה משהו כמו חתרנות שמרנית: בעידן שבו כמעט ואבד הקשר בין גיטרות למרדנות ממשית, לפחות תצוגת המרדנות שלהם עשויה היטב.