הרב והסופר חיים סבתו: "באנשי המעברות היה יופי פנימי"

הרב חיים סבתו אינו בעל הפרופיל המקובל של סופרי הפרוזה בישראל. הוא לא בדיוק מהברנז'ה החילונית תל-אביבית, שמאלית בהשקפותיה, אם לנקוט בהכללה קלה. אבל סבתו, זוכה פרס ספיר הראשון (בשנת 2000, על "תיאום כוונות", הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג), כנראה כבר רגיל מגיל צעיר לא להיות "אחד מהחבר'ה", כפי שהוא מתאר בצורה נוגעת ללב ובעברית יפה בספרו שיצא לאחרונה, "בשפריר חביון" ("ידיעות ספרים").

שם הספר לקוח מתוך פיוט מהמאה ה-16 שכתב רבי אברהם מימין, כשהמשפט המלא הינו "אל מסתתר בשפריר (כיפת כיסוי י.מ) חביון".

בספר זה מתאר סבתו בהרחבה את חוויות הילדות והנערות שלו, במצרים ולאחר מכן בישראל, בשיכון העולים "בית מזמיל" בירושלים ובישיבת "נתיב מאיר".

- יש בספר ביטויים לזלזול בילדי המעברות, שנמנית עימם - בקיבוץ ובישיבה. אילו משקעים זה הותיר בך?

"זה לא הותיר בי משקעים. אולי בגלל האופי שלי, הסתכלתי על כך במבט אחר. שמחתי להכיר תרבויות אחרות. עד היום אני מתגעגע לחום ולפשטות של ילדי המעברה, ומצד שני, שמחתי גם להכיר עולמות אינטלקטואליים אחרים בתיכון, בישיבה ובצבא. לא ראיתי בזה סתירה לעולם שלי, אלא הרחבה.

"אבל באמת, בזמנו לא הביטו נכון באנשי המעברות. היה בהם יופי פנימי, שכלל אהבה עמוקה לארץ, ל'בין אדם לחברו', שמחה פנימית ויצירתיות. כל הדברים הללו חסרים לי ואני מתגעגע אליהם - לחבורה של הילדים שפורצת לרחוב אחר הצהריים, שמאפילה על הקשיים העצומים שההורים שלהם נתונים בהם באותו זמן.

"אני מודע לבעיות הגדולות של התקופה הזו. זה לא נמחק מהזיכרון, אבל המפגש עם סוגי אוכלוסיות שונות, הרחיב והעשיר את המבט שלי. אהבתי את ההיכרות עם ניצולי שואה ואת הילדים ממרוקו, טנג'יר ואיראן, למרות שבאתי מקהיר התרבותית והמשכילה יותר. גם בתיכון, כשפגשתי את העילית של 'המזרחי', עם האופי האחר שלה, לא ראיתי בזה פגיעה בי ובעולמי, אלא העשרה".

- אתה מתאר את הרצון שלך להיות גם ישראלי. יש בספר רגע נוגע ללב שבו אתה מתאר, בתקופתך בישיבת "נתיב מאיר", כיצד הודחת מכהונתך כחבר ועד הכיתה במעין פוטש. מרגישים בו את הכאב של הדחייה.

"כנראה שזה באמת כאב לי. עובדה שאחרי 50 אני כותב על זה. לכל אורך הספר והחיים, היה חשוב לי להיחשב ישראלי, אם כי עם השנים הבנתי שהשורשים שלי מעניינים ותרבותיים לא פחות מהשורשים שלהם".

- בספר מוצגת ישראל, עם הציונות התמימה של פעם. אתה מתגעגע אליה?

"כן. אני תמיד מתגעגע לרובד התמים. בכלל האמנות, כל אמנות, היא סוג של געגוע לרובד בתמימות של הנפש. ראוי להדגיש כי תמים הוא לא מישהו שאינו חריף. התמימות היא רובד בנפש שכל אמן מתגעגע אליו. בספר הזה הדבר מתבטא בציונות. בעיניי, המתח שבין התמימות לחריפות המבט, הוא שיוצר את העניין שבאמנות".

על החלב והדבש

לא רק סיפורו שלו מובא ב"שפריר חביון", אלא גם של אחרים - נער שבורח מסוריה לארץ, הישרדותו של מייסד וראש ישיבת "נתיב מאיר", הרב אריה בינה, בשבי הנאצי; נער שאביו מספר לו כיצד הגיע לעולם במחיר חיי אמו ששרדה את השואה ואיבדה בן קודם במנזרים.

סבתו: "המשותף לכל הסיפורים האלה הוא ההסתכלות על ארץ ישראל במבט של תקווה, הסתר פנים והארת פנים, על כאבי הגלות וגעגועים תמימים לארץ אהובה. געגועים לאיזו הארת פנים ומבט אופטימי להתחדשות העם היהודי, תחייתו בארצו. אין פה פסימיות, אבל כן יש מבט די כואב על הייסורים. בכלל, בסיפורים שלי יש את אותה טיפת דיו, שנובעת מהאמונה שהיא לא מבטאת חיי רוגע אלא כאב, אבל נותנת גם כיוון של תקווה וציפייה".

- אתה מתאר היטב את הכיסופים לארץ מצד יהודי מדינות ערב שעלו לישראל. הם ציפו למצוא פה ארץ זבת חלב ודבש. ואז הגיעה האכזבה.

"ברור. היוצא מהכלל מהבחינה הזו, היה אבא שלי, שאף פעם לא שמעתי אותו מאוכזב. תמיד שמח ושר עם כל דבר. כמה שניסינו להראות לו פגמים, הוא לא רצה לשמוע. אבל בוודאי שהיו הרבה שעברו את חבלי הקליטה, חשו פער בין הציפיות למציאות, כמו הבחור מסוריה שאני מתאר, ששאל אם המטוס לישראל ינחת על החלב או על הדבש של הארץ".

מתאם כוונות

בספרו החדש, עוסק סבתו, ולא בפעם הראשונה, בחוויותיו הקשות מרמת הגולן במלחמת יום כיפור, חוויות שעליהן כתב בהרחבה כבר בספרו "תיאום כוונות". בעקבות המלחמה, החליט סבתו להקדיש את חייו ללימוד תורה. מעבר לעצם החוויות הטרגיות, אולי הדבר המעניין אצלו הוא תופעת האל המסתתר. אל מול השאלה היכן אלוהים כשדברים כאלה קורים, אמונתו דווקא התחזקה כתוצאה מאירועים אלה. זאת, בניגוד לדתיים רבים שקטסטרופה, דוגמת השואה, ריפתה את אמונתם. סבתו: "מילדותי גדלתי בבית שמאוד פתוח לתרבות ולהשכלה ומצד שני ספוג באמונה עמוקה מאוד בתורה. גדלנו בתרבות וספרות צרפתית, אבל היינו שקועים עמוק בתלמוד, משנה תורה לרמב"ם וכמובן התנ"ך. הימים הקשים הללו של המלחמה, הפגישו אותי עם רגעים שבהם התבוננתי בחדות על חיי. זה חושף דברים עמוקים בנשמה, שבימים רגילים מכוסים ברגעים של מציאות חיצונית".

- "תיאום כוונות", שמתאר חוויות מהמלחמה ההיא, זכה לעיבוד קולנועי. בהתחלה התנגדת לו.

"גם בסוף התנגדתי לעיבוד שעשו לספרי. הסרט אמנם תיאר מצוין את האווירה של המלחמה ואחרי המלחמה. אבל הוא לא תיאר טוב את האמונה, ואצלי עיקר הספר היה האמונה. זה לא עבר. היופי בספרים האלה, הוא גם בלשון ואותה באופן טבעי קשה להעביר בסרט, אבל היו גם הרבה נקודות שהוא כן העלה יפה".

חיים סבתו

גיל: 62

מגורים: מעלה אדומים

מצב משפחתי: נשוי לשושנה ואב לשני בנים

ספרים בולטים: "תיאום כוונות", "כעפעפי שחר", "בואי הרוח", "מבקשי פניך" - שיחות עם הרב אהרן ליכנטנשטיין

עוד משהו: כתב קינה לתשעה באב לזכר השואה - "איך על אחי נגזר דין ונחתם"; הקים ב-1977, יחד עם הרב יצחק שילת, את ישיבת ההסדר "ברכת משה" במקום מגוריו - מעלה אדומים