לג'יהאד אין חוש הומור

בשבוע שבו התחיל משפטו של רוצח רצי-המרתון מבוסטון, נער צ'צ'ני תועה ומבולבל, יצאו שלושה צעירים צפון-אפריקניים למסע ציד ג'יהאדיסטי לא הרחק מכיכר הרפובליקה בפריז. זה היה מטווח מוצלח במיוחד: עשרה עיתונאים, כולל עורך ראשי, במכה אחת, חלום-הלילה של כל-כך הרבה צלפי טוקבק עלי-רשת.

"שארלי הבדו" יהיה רק משל. הוא כשלעצמו לא היה ראוי לעמוד בקו האש של מלחמת העולם החופשי בג'יהאד. לא כל מי שדורכים על דגלים, או מספרים בדיחות גסות על כמרים, או מעמידים פנים שהיטלר היה נחמד, הם לוחמים נועזים לטובת החירות. לפעמים הם רק מוקיונים וולגריים. אין שום דבר נועז בהוצאת לשון, ואין שום דבר מעמיק בפגיעה סיטונית ברגשות.

אלא אם כן, כמובן, הם ממשילים משל. משל על זכות הדיבור בארץ שהמציאה אותה, והנחילה אותה למערב; בארץ, שהרשתה לדורות של גולים פוליטיים להסב בבתי הקפה של עיר בירתה, כדי לתכנן עולם חדש (כולל, מה לעשות, עולם עקוב מדם של בולשביקים, של מאואיסטים ושל קמר רוז'). בחזקת "אנחנו אולי וולגריים, אבל אתם". אתם מה? חיווי הגנאי הנורא ביותר שעיתון סאטירי יכול לפלוט: אתם חסרי כל חוש הומור.

מותר להניח שהיום, או בכל יום אחר, אפשר לפקוד עוונות כבדים יותר על ג'יהאדיסטים רצחניים. חוסר חוש הומור בהכרח ידורג במקום נמוך מאוד ברשימת חטאיהם. אבל כבר אמרנו שזה רק משל. חוסר חוש ההומור מתחרז עם היעדר ביקורת עצמית, עם התמכרות מוחלטת לאלימות ולמוות (איך שרים משוררי חמאס, "אויבינו אוהבים את החיים, אנחנו אוהבים את המוות").

"הערבים מאפגניסטן"

מעט מעט אנחנו מתחילים לעמוד על התוצאות החמורות ביותר של מלחמת דאע"ש: לא האחיזה הטריטוריאלית במוסול. היא תישמט מידיהם במוקדם או במאוחר, כנראה במוקדם. הח'ליפות שלהם תטואטא מן המדבר הסורי, וגופות מנהיגיה ייקברו קבורת-אוסמה.

גם אם נוכחותם החצי מאורגנת תתארך קצת, היא לא תסכן אלא את שכניה המיידיים, כורדי ביש מזל, או משהו כזה.

הסכנה הגדולה ביותר, לעומת זאת, נובעת מן הייצוא המסיבי של ג'יהאדיסטים - בעלי תואר ראשון או שני, או אפילו דוקטורט - אל ארבע כנפות הארץ. המוזיאון היהודי בבריסל בשנה שעברה, הקפה בסידני בחודש שעבר, ואתמול "שארלי הבדו" היו רק תשדירי 'בקרוב'.

כבר היו דברים מעולם. אפגניסטן של שנות ה-80, במידת מה אלג'יריה של תחילת שנות ה-90, טג'יקיסטן של הזמן ההוא, צ'צ'ניה של סוף שנות ה-90, עיראק באמצע העשור שעבר, סומליה, קצת קשמיר, קצת הפיליפינים: כל מלחמות-הקודש האלה הניבו לא רק מרחץ-דמים מקומי, אלא ייצאו טרור איסלאמיסטי אל מעבר לים.

היתה לי הזדמנות, לפני 20 שנה, לעמוד ממש בדלת, לפני שנפרצה לרווחה, בצ'צ'ניה: תחילת המלחמה הכושלת, שאסר ממשל ילצין על משטר של מורדים ושל הרפתקנים, שהשתלטו על חבל האוטונומי הקטן בצפון הקווקז בימיה האחרונים של ברית המועצות. הייתי שם בימי השלום האחרונים.

שר החוץ של צ'צ'ניה, יליד ירדן, איש לא-מהוקצע ששמו שאמס א-דין יוסוף, אמר לי: "אם הרוסים יבואו, יגיעו הנה אלפי ערבים מאפגניסטן. אנחנו איננו רוצים בהם, אבל הם יגיעו, ולא נוכל למנוע אותם".

"ערבים מאפגניסטן" היה האופן שבו תיארו אז במזרח התיכון דובר הערבית את ליגיון הזרים של אוסמה בן לאדן ושות', כל מתנדבי מלחמת הקודש נגד הסובייטים, שהתחילו לזרום אל ההרים לאחר פלישת ברית המועצות, בסוף דצמבר 1979. הם עשו כן במימון ערב הסעודית וקטאר, ובציוד ובעידוד של הסי.איי.אי. לימים יקראו להם אל קאעידה, אבל אז עדיין לא שמענו את השם.

שליחים לדבר מצווה

הערבים של אפגניסטן נעשו סוכני הג'יהאד עלי אדמות. אפגניסטן היתה האקדמיה שלהם. השליחים לדבר המצווה שלהם יצאו ממנה להפיץ את הבשורה, נושאים את צלקות הקרב שלהם כמו היו מדליות.

בחוכמה שלאחר מעשה - וזו החוכמה הפחות-מרשימה הנתונה לנו - אפשר לתהות באיזו מידה היה צורך בהתערבות מסיבית, אם גם חשאית, באפגניסטן.

היא אמנם מילאה תפקיד כלשהו בהתמוטטות ברית המועצות, אבל היא מילאה תפקיד מרכזי, חסר תחליף, בהקצנת המזרח התיכון ומרכז אסיה, ושלוחותיה התפשטו אל איברים בריאים, או בריאים יחסית, בדרום אסיה, ומשני עברי קו המשווה באפריקה.

את החטא הקדמון אפשר כנראה לייחס למזימותיהם של קציני צבא פקיסטניים, שרצו שלטון בכל מחיר, והיו מוכנים לשלם אותו במזומנים למנהיגי דת קנאים. הצורך שלהם למצוא הצדקה לתאוות-השלטון ולתאוות-הבצע שלהם בשנות ה-70, העלה אותם על הדרך לאיסלאמיזציה של חוקי פקיסטן. אף כי הם היו בוגרי מכללות צבאיות בריטיות, הם הורידו את הרעלה על פניה של ארצם כדי להעניק לגיטימציה למשטרם.

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן היתה כמן מן השמיים. היא פתחה ברז של סיוע אמריקאי עצום-ממדים מבלי לשאול שאלות. המודיעין הצבאי של פקיסטן נעשה המייסד, המפעיל והסייען של איסלאם קיצוני במרכז אסיה ובדרומה.

בתי הספר הדתיים של פקיסטן, המדרסה, נעשו המכינות של טירור בינלאומי. "הפקיסטנים" - מקומיים שחזרו עם דיפלומות-מדרסה מצפון-מערב פקיסטן - היו מתגודדים ומתלחשים בחצרות מסגדים מן הים הכספי עד מפרץ גיניאה.

חזון הח'ליפות האוניברסלית

"הערבים של אפגניסטן" אמנם לא הציפו את צ'צ'ניה באלפיהם, אבל השפעתם הישירה והעקיפה היטתה את המרד הצ'צ'ני בכיוון טראגי: מהתקוממות שבטית-לאומית הוא לבש ממדים של מסע דתי משיחי.

ראשוני המרד פשטו את מכנסי הג'ינס, ניפצו את בקבוקי הוודקה, גידלו זקנים ארוכים ונשבעו לחזור ולכונן את ה"אמירות" של האימאם שמיל, מורד מפורסם ברוסיה באמצע המאה ה-19.

צ'צ'ניה, שכמעט הצליחה להיוולד כמדינה עצמאית ב-1996, כרעה תחת כובד טיפשותם ויהירותם של האפגאנים/פקיסטנים, עד שפוטין והגנרלים הרוסיים הצליחו לקבור אותה חמש שנים אחר כך. את "הערבים של אפגניסטן" צ'צ'ניה כשלעצמה לא עניינה, ממש כפי שעזה אינה מעניינת. הן ראויות למלחמת-קודש רק באותו המובן שהן מחישות את מימוש החזון המשיחי של ח'ליפות אוניברסלית.

אם צ'צ'ניה היתה אפגניסטן-זוטא, הנה דאע"ש נעשתה מהדורה מואצת ודרמטית של אפגניסטן הראשונה. קלות כניסתה אל הוואקום הפוליטי והצבאי של סוריה/עיראק, המיקום, קלות-התנועה, הקירבה המיידית אל אירופה הפכו אותה ללשכת הגיוס הגדולה ביותר של מהפכה בינלאומית כלשהי. אולי מלחמת האזרחים של ספרד לפני 80 שנה התקרבה אל המודל הזה, כאשר משכה מתנדבים בינלאומיים, והחזירה אותם הביתה מאומנים צבאית ומנטאלית להרים נשק ולשנות את מהלך ההיסטוריה.

הפוטנציאל הזה של דאע"ש ידוע יפה לכל הנוגעים בדבר, מאוסטרליה, עבור דרך הודו, המשך באוסטריה, בצרפת ובבריטניה, וגמור בצפון אמריקה. אמצעים חמורים ננקטים זה חודשים. לוחמי-קודש נעצרים בטרם צאתם, או בשובם. אבל כרגיל במקרים כאלה, חברה חופשית אינה מסוגלת לסגור את כל הפרצות, בייחוד כאשר היוזמה היא מקומית, אולי ספונטנית, במובן הזה שאין היא תוצאה של תכנון ארוך.

האם שלושה קלצ'ניקובים ב"שארלי הבדו" רומזים על יד מכוונת? הוואן השחור שהוביל אותם עד הפתח? החלפת כלי הרכב במרוצת הבריחה? מדוע לא היתה כאן פעולת התאבדות, כמו שכתוב בכל ספרי ההוראות של הג*יהאד עלי-רשת? אולי יש תשובות קלות על כל אחת מן השאלות, ואולי לא.

מהלכים אימים

מעניינת לא פחות היא שאלת התחכום, לא של המבצע הצבאי, אלא של בחירת המטרה. האומנם בחר אותה מישהו המבין את רוחה של צרפת ואת לבה; עומד על הסמליות הגיאוגרפית; מצפה לתגובת האבל הקודרת ולזעזוע שהטבח יחולל? סוף סוף, זה עניינו של טרור; כשמו כן הוא, נועד לא רק לפגוע במטרות קונקרטיות ("לגלח טריליון דולר מכלכלת אמריקה", כפי שהתפאר אוסמה בן לאדן לאחר 11 בספטמבר 2001), אלא להלך אימים.

ואף אמנם האימים מתהלכים היום, בכל רחבי אירופה. לאמיתו של דבר, אין עיתונאי חופשי אחד שאינו צריך לחשוש במידה כלשהי.

כללית, טוב שעיתונאים יחששו במקצת מן התוצאות של כתיבתם, מפני שבהיעדר חשש כזה הם יפרקו עול. אבל יש הבדל בין חשש של הוקעה, או של הלבנת פנים, ובין חשש מפני נשק אוטומטי במשרדי המערכת.

כאשר האייאטוללה חומייני ניסה את כוחו בהוצאת צו הוצאה להורג נגד הסופר הבריטי-הודי סלמן רושדי, לפני 25 שנה, הוא שיגר בזה אזהרה אל כל הקהילה היוצרת בעולם החופשי. מי יודע כמה מן הסופרים, המשוררים ובעלי הטורים אמנם נזהרו קצת יותר, או הרבה יותר, ממה שהיו נזהרים בהיעדר הפתווה ההיא.

עכשיו, האיום בהוצאה להורג מתחלף בהוצאה להורג. ראשים נערפים, רקות נפלחות. המטרה הזו, "שארלי אבדו", היתה ברורה וצפויה. המשטרה אפילו חיכתה שם, במידה מוגבלת של הצלחה. המטרות הבאות יהיו קצת פחות צפויות. הן יכולות לסמוך על נקודות התורפה של המערב ועל האוצר הבלום של מדבריות סוריה ועיראק.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny