עיניים עצומות לרווחה

"משהתברר לה, בדיעבד, שהנושא עורר תגובות אשר פגעו בשמה הטוב, בשמו הטוב של הבנק ובשם הטוב של חברי הדירקטוריון, ועל מנת להשיב את הרוח הטובה והחיובית שהייתה מנת חלקה במשך יותר מ-20 שנות שירותה בבנק, גליה מאור מבקשת מהדירקטוריון שיוותר על ההסכמה בין הצדדים להארכת תקופות הצינון, וכנגד זאת, תוותר היא, כמובן, על התגמול האמור"

(הודעת בנק לאומי ביוני 2012, לאחר שגליה מאור, המנכ"לית לשעבר, החליטה לוותר על מענק אי-תחרות בהיקף של כ-3.2 מיליון שקל בעקבות הביקורת הציבורית)

1. אפשר להניח שגליה מאור הייתה היום שמחה באופן יוצאת דופן אם פרשת הקנס הכבד שספג הבנק מהרגולטורים האמריקאים הייתה מסתיימת באותה "רוח טובה וחיובית", כפי שהסתיימה הפרשה הקטנטונת של מענק האי-התחרות, אם בכלל אפשר לקרוא לה פרשה. כלומר, היא ואיתה בכירים נוספים לשעבר בבנק היו מחזירים לבנק בונוסים של כמה מיליונים, עו"ד רם כספי היה מנסח משהו דומה, מדגיש כמובן שהחזרת הבונוסים איננה הודאה, לא מיני ולא מקצתי, במסכת העובדות כפי שנפרשה בהסדר עם האמריקאים, והיא נעשתה כמובן רק להשיב את הרוח הטובה והחיובית שהיו מנת חלקה של מאור ב-20 שנות שירותה בבנק, אחרי שהדי הפרשה פגעו בשמה הטוב, בשמו הטוב של הבנק ובשמם הטוב של חברי הדירקטוריון.

הבעיה היא שמאור כבר לא יכולה לכתוב את תסריט הפרשה וגלגולה בעצמה, וסיפור הבונוסים - תחזיר או לא תחזיר - הוא כבר ממש לא לב העניין אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה החליט לפתוח בבדיקת כל הפרשה. בבדיקות מהסוג הזה החיים הם כמו רולטה: אתה יודע איך אתה נכנס לקזינו, אתה ממש לא יודע איך זה ייגמר. בתסריט הרע זה יכול להיגמר בהעמדה לדין פלילי, הן של הבנק והן של בכיריו לשעבר. בתסריט הטוב, זה יכול להיגמר בלא כלום. כלומר, וינשטיין יסתפק בהסדר עם האמריקאים ככתבו וכלשונו ויראה בהחזרת הבונוסים, אם תתבצע, סוף פסוק לפרשה.

זו שעתם של המשפטנים, תורתם בפתלתלותם, כי הסוגיות המשפטיות מאוד מורכבות: אין חולק על כך שהבנק הודה בשורה של עבירות לא פשוטות, בסיוע אקטיבי להעלמת מס על ידי אזרחים אמריקאים. אין חולק על כך שהאמריקאים דילגו מעל האפיק הפלילי (אף שכתבו במפורש בהסדר שזו התנהגות פלילית) והעדיפו להטיל קנס כבד. אין חולק שההסדר לא פוטר את הבכירים מאחריות. עכשיו יתחילו סוגיות משפטיות, איך כל זה רלוונטי לחוקים הישראליים, אם בכלל. חוקי המס, חוקי החברות, חוקי ני"ע וכדומה.

צריך לתת לוינשטיין לעשות את הבדיקה המקיפה, אבל דבר אחד בטוח: לרם כספי, הפרקליט של מאור, מצפה עבודה לא פשוטה. קרוב ל-30 שנה אחרי שמאור יצאה בעור שיניה מוועדת בייסקי, שחקרה את פרשת ויסות מניות הבנקים (מאור הייתה המפקחת על הבנקים, ספגה אמנם ביקורת כלשהי בדוח, אבל בשורה התחתונה הוא שחרר אותה מאחריות ואפשר לה להמשיך בתפקידה כמפקחת ומאוחר יותר להתמנות למנכ"לית לאומי), יהיה מעניין לראות אם גם הפעם מאור תיחלץ בשלום מהפרשה.

2. "גלובס" ליווה את פרשת לאומי באינטנסיביות והעניק לה פעם אחר פעם את הכותרת הראשית, מתוך הבנה שמדובר בפרשה חמורה, לא רק בגלל ההיקף הכספי (קנס של 1.7 מיליארד שקל, כולל תשלום לעורכי הדין והיועצים) אלא גם בגלל המעשים עצמם. לפני כשבועיים, כשהתפרסם ההסדר הסופי של הפרשה על פרטיו, כולם כבר התחילו להבין זאת: נוחי דנקנר וההסדר שלו בזמנו עם לאומי אולי עוררו רעש רב, אבל הפרשה הזו מגמדת את הטררם בזמנו.

בראיון המפורסם של רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית הבנק, עם אילנה דיין בערוץ 2, לא נשאלה אפילו שאלה אחת על אותה פרשה, אף שהדיווחים עליה נערמו והנזק שלה כבר אז הסתמן ככבד ביותר. זו הרי פרשה מורכבת, לא קליטה, קשה לפשט אותה והיא נעשתה הרחק מארץ הקודש כביכול. זה לא מתאים לאתוס הטלוויזיוני.

מסכת העובדות שנפרשה לפני שבועיים הייתה לא נעימה, בלשון המעטה. לאומי הודה למעשה בהתנהגות פלילית, בדיווחים כוזבים, בהסתרת מידע ובסיוע אקטיבי להעלמות מס ללקוחותיו האמריקאים, וכל זה לאורך תקופה של כעשר שנים. הנה תקציר ההתנהגות הפלילית, כי שדיווחה עליה עירית אבישר, כתבת הבנקאות של "גלובס": הבנק הודה שעובדיו נשלחו באופן חשאי מישראל וממקומות אחרים בעולם לארה"ב כדי שייפגשו בסוד עם לקוחות אמריקאים בבתי מלון, פארקים ובתי קפה לדון בפעילות החשבונות החוץ-גבוליים שלהם.

"אותם עובדים הצהירו עם כניסתם לארה"ב שהמטרה הראשונית של מסעם איננה עסקית", נכתב בהסדר, "כאשר למעשה נסיעתם שולמה על ידי בנק לאומי ואושרה על ידי המנהלים הבכירים הרלוונטיים, שידעו כי המטרה הייתה לגייס ולשרת לקוחות אמריקאים".

הבנק הודה שסייע ללקוחות להקים תאגידים שנרשמו במדינות זרות, מקלטי מס, כמו בליז ואיי הבתולה, במטרה להסתיר את חשבונותיהם הלא מוצהרים, וזאת באמצעות הסתרת הלקוח האמריקאי כבעלים האמיתי של החשבון; הבנק גם הודה שהשתמש בחברת הנאמנות שלו כדי להסתיר את שם הלקוח האמריקאי כבעלים של החשבון, ובכך שאיפשר לפתוח חשבונות בחו"ל תחת שם בדוי או חשבונות ממוספרים במטרה להסתיר את זהות הלקוח. עוד הודה הבנק שהעמיד ללקוחותיו האמריקאים מלאומי ארה"ב הלוואות שהבטוחות נגדן היו הנכסים המוחבאים בחשבונות בחו"ל של אותם לקוחות, כך שבפועל הלקוחות יוכלו למנף את נכסיהם המוסתרים בחו"ל ולהשתמש בהם בארה"ב בלי שממשלת ארה"ב תוכל להתחקות אחריהם. כדי לטשטש את זהות הלקוחות, לאומי איפשר שירות "אחזקת דואר" ל-2,450 לקוחות, שלא קיבלו דואר לכתובתם.

בקיצור: מסכת עבריינית פלילית ושיטתית שנמשכה זמן רב, הקיפה לא מעט עובדים ולא מעט חשבונות זרים, וגרוע מכול: קלטה לקוחות מבנקים שכבר נחקרו כמו UBS וקרדיט סוויס, כאיזשהו מקום מפלט. ותרשו לנו להניח: לא רק לאומי היה בסיפור הזה, אלא עוד בנקים ישראליים העומדים כעת בפני חקירה. צריך להדגיש זאת שוב: לא מדובר בהמצאות עיתונאיות אלא בהודאות מפורשות ומפורטות של הבנק שנפרשו על פני עשרות עמודים במסגרת ההסדר עם האמריקאים. זה לא כמה עובדים זוטרים שטעו באיזשהו מילוי טופס, חרגו מנהלים או עיגלו פינות. זו הייתה שיטה.

מבחינתה של מאור, לא ברור איזו אפשרות גרועה יותר: האפשרות שלא ידעה מה קורה מתחת לאפה כשבנקאי לאומי טסו בחשאי בשליחות הבנק כדי לסייע ללקוחות להעלים מס, או האפשרות שידעה ועצמה עיניים כי "כך היה נהוג" במערכת הבנקאות הגלובלית, שהעדיפה שנים על גבי שנים לנקוט פרקטיקה של "עיניים עצומות לרווחה" בכל הקשור ללקוחות שמנסים להעלים מס באמצעותה. בכל מקרה, זו הסיבה שמאור ואיתן רף, היו"ר, מיהרו לשלוח מכתב לבנק שבו הם מתנערים מההסכם וכופרים בכל טענה שעולה ממנו.

"נושאי המשרה פעלו בתום לב מוחלט", נמסר במכתבו של עו"ד כספי בשמם של מאור ורף לבנק. "הם כופרים וחולקים על כל טענה כאילו ידעו או שהיה עליהם לדעת שהתאגידים כביכול סייעו ביודעין למשלמי מס אמריקאים להתחמק מתשלום מס".

מכאן אפשר להבין את קו ההגנה של בכירי הבנק מעתה ואילך: תום לב, לא ידענו, לא היה עליהם לדעת וכדומה.

3. זו לא רק פרשה מורכבת משפטית, זו גם פרשה "מורכבת" מבחינה אנושית, כי בכל מקום שיש בו אנשים, יש גם אמוציות, יש תחרות, יש כבוד ויש כמובן אגו במשקל כבד, וכל המרקם האנושי הזה הופך אנשים מידידים לאויבים או להיפך.

הפרשה הזאת הולידה, יש להניח, חתול שחור ענק בין גליה מאור לרקפת רוסק עמינח. רוסק עמינח הייתה בת טיפוחיה של מאור, היא הייתה העוזרת האישית שלה, מהאנשים הקרובים ביותר אליה. מאור החזירה אותה לבנק לאומי לפני כעשור לתפקיד הבכיר של ראש החטיבה העסקית ועשתה הרבה מאוד כדי שרוסק עמינח תמונה למנכ"לית הבנק. היא הכשירה בשבילה את הקרקע, היא שימשה לה לוביסטית נלהבת והיא סימנה אותה כיורשת הטבעית שלה. עכשיו מתברר שהירושה שהשאירה חזרה אליה כבומברנג, תרתי משמע.

רוסק עמינח ובנק לאומי החליטו לשתף פעולה באופן מלא עם החקירה של האמריקאים. הבנק העביר פרטי לקוחות, תכתובות של עובדים - הכול, ממש הכול, בתקווה שהאמריקאים יתחשבו בבנק ויקלו בעונשו. מהבחינה הזאת צדקה רוסק עמינח: הבנק יצא בזול יחסית, ללא תביעה פלילית - לא נגד הבנק ולא נגד בכיריו לשעבר. הקנס אמנם כבד, אבל נפרס ונספג על פני שנים במאזני הבנק. אפשר להגיד על האמריקאים הרבה דברים, גם על הרגולציה הדי רופסת שהביאה להתמוטטות בנקים גדולים ולהלאמתם בפועל, אבל דבר אחד הם יודעים לעשות: להעניש דרך הכיס. הם מונחי קנסות כבדים, ולראיה: קרוב ל-180 מיליארד דולר שולמו על ידי שורה של בנקים גדולים בעקבות המשבר הפיננסי. ביד אחת הממשל הציל אותם וביד השנייה הוא מילא את קופתו.

מבחינת מאור, "ההתפשטות" של הבנק בפני האמריקאים "הסגירה" אותה ואת חבריה לשעבר לניהול הבנק, סיבכה אותם בתביעות וכעת סיבכה אותם בבדיקה של היועץ המשפטי לממשלה. המוטו ברור לכול: זה תיק של גליה, לא התיק של רקפת, ש"בסך הכול" מנקה אורוות.

החתול השחור שנוצר בין השתיים הוא בסך הכול שיעור נוסף בעולם העסקים. אין דבר כזה בת טיפוחים לנצח לנצחים, אין דבר כזה ידידים בלב ובנפש, לעולמי עד - יש בהחלט אינטרסים, וכשהם לא מצטלבים הכל מונח בצד. איש איש לנפשו.

 גליה מאור / איור : גיל ג'יבלי

eli@globes.co.il