ספק אם בכל תולדות המוזיקה הפופולרית קיים שיר שטנה ארסי יותר לאדם פרטי כלשהו. מישהו או מישהי שאינם מרגרט תאצ'ר, מלכת אנגליה או נשיא אמריקאי, שחטפו שירי מחאה נוקבים. Idiot wind של בוב דילן הוא כנראה תוכחת הפרידה הכי נוקבת, בוטה, רעילה וחסרת עכבות בפופ. שיר יוצא דופן באלבום יוצא דופן, שבשבוע הבא ימלאו 40 שנים ליציאתו, ושאף פעם לא מאוחר מדי להכיר.
בהגשה הקולית של Idiot wind דילן, שאגב יוציא בשבועות הקרובים אלבום חדש של שירים מחודשים, בוער, רותח, רושף. הוא מתנייד בתחושה הקצבית שלו בהגשה, והוא לא מדויק מוזיקלית. והוא לחלוטין מצמרר ומשכנע כאדם שיורה עלבונות בשעת סערת רגשות שבכל שנייה תצא משליטה.
זה משהו שהלך והתעצם בשירה שלו ב-40 השנים מאז - היכולת להקרין דווקא חולשה. אבל ב-1975 דילן הרשה לעצמו לראשונה להישמע הפוך מהקול שהעולם זיהה, ואהב, וסגד לו בשיאו בשנות ה-60 עשור קודם לכן. זה כבר לא דילן של "הזמנים משתנים" או "אדוני המלחמה", דילן החכם באדם, דילן הצעיר הכול יכול בעל הנפש העתיקה, דילן המתריס שיודע טוב מכולם. זה דילן שאולי יודע, אבל שמבין פחות, או לא מצליח לעכל כמעט כלום. מעולם קודם דילן לא הרשה לעצמו להישמע כה פג וע, כה חשוף, כה חלש.
"דם על הערוצים" היה בעצם אלבום השיברון שלו בעקבות הפרידה מאשתו ואם ילדיו, שרה ליאונדז. דילן שב והכחיש ששירי האלבום היו אוטוביוגרפיים. בסדר. נניח שהאלבום לא דן במלחמה בין מר וגברת דילן, אלא בין אדון וגברת סמית'.
ועדיין, פרט ללו ריד לפניו, איש לא כתב קודם ברוקנרול שירים כה עוצמתיים על מערכות יחסים של אנשים שאינם בני-נוער או בשנות ה-20 שלהם. "דם על הערוצים" חתם את ארבעת אלבומי הווידויים הגדולים ברוק שנות ה-70, אחרי "פלסטיק אונו בנד" של ג'ון לנון, "בלו" של גו'ני מיטשל ו"ברלין" של לו ריד. ריד, אגב, סיפר שמעולם לא היה בברלין לפני כתיבת מסכת שירי הגירושים הזו, ושבחר בחומת ברלין כדימוי לריחוק בין הזוג המתפצל. 4 יצירות מופת, כולן אבני-דרך בעבודה של יוצריהם.
עבור דילן זו הייתה התחדשות נוספת, שיא יצירתי אחרי כמה שנים פחות מבריקות, ואלבום שהפך לאחד הכי נמכרים שלו. עדיין, לשם השוואה, 2 מיליון עותקי "דם על הערוצים" הם פחות מעשירית העותקים שמכר "פיזיקל גרפיטי" של לד זפלין מאותה שנה, ו"הוטל קליפורניה" של האיגלס שיצא שנה אח"כ מכר פי 15. אבל דילן, שכבר היה גדול כותבי השירים במוזיקה הפופולרית לפניו, ונותר כזה גם אחריו, פתח ב"דם על הערוצים" אפיקים חדשים של התבוננות אינטימית.
ההגשה הקולית הקוצפת ב"Idiot wind" היא שיא קיצון אחד באלבום עתיר נשגבות וגוונים ותכונות. מהעבר השני, הכי קרוב, מעודן, מהוסס, נמצא הטקסט העילאי של Simple Twist Of Fate. דילן תמיד טען שמילות שירי האלבום הושפעו מסיפוריו של צ'כוב. אולי אפשר לאתר אותם כאן: "פיתול פשוט של גורל" הוא שיר על אדם שקם בבוקר בחדר ריק , ומשחזר שיטוט שערך בלילה הקודם עם מישהי שכבר איננה. יש שם כמה תמונות קורעות לב.
אבל מה שעובד כה נפלא, כמובן, הוא לא רק התמונות הקטנות של הסצנות ושל הדמויות שהם פוגשים, אלא האופן שבו הפרטים, התאורה והמיקומים מדגישים דווקא את ההיעדר. הוא מתאר אותם ורואה אותה, הוא נזכר בהם ונזכר בה. כל הזיכרונות וכל הנוכחויות בחייו זועקים לו את אובדנה.
לאורך השנים אני בקושי מתקרב להאזין לאלבום הזה, וזו מחמאה ענקית, כי הוא ממוטט אותי. המעטפת הצלילית ידידותית יחסית, אבל התכנים מתאגרפים עם הנפש עד שזו חשה מותשת ומובסת, גם אם בסיום היא מתעלה ומזדככת בזכותם. ספק אם נכתב אלבום טוב יותר על הפוליטיקה של הזוגיות.
* ציון: 10
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
