"צרפת משותקת ולא מסוגלת לחבר בין 'טרור' ו'אסלאם'"

בין מאות האמירות, הביטויים השגורים, הקלישאות וההתבטאויות של ועל הימים הקשים האחרונים בצרפת, שניים היו בולטים במיוחד - "צרפת לא תהיה עוד אותו דבר", ו"זה ה-11.9 של צרפת". צר לי, אך אני חולק על כך.

אמנם אמצעי אבטחה ונהלים ישונו ויתוגברו. זרועות הביטחון יגייסו אנשים נוספים, עוד ג'יהאדיסטים וג'יהאדיסטים-בפוטנציה, שהיו צריכים להיות מזמן במעקב - כמו האחים קואשי שלגביהם זה מאוחר מדי - יוכנסו לרשימות. אבל נראה כי בתוך כמה ימים האירועים ידהו, יהפכו לחלק מההיסטוריה הקרובה של אירופה. האם מישהו בבריטניה (למעט קרובי המשפחה) חי מדי יום ושעה את סדרת פיגועי הטרור ברכבת התחתית ב-7 ביולי 2005? מישהו בספרד זוכר את הפיגועים ב-2003?

הטרור בצרפת זה לא "11.9" של צרפת וגם לא של אירופה. כי אחרי 11.9.2001 ארה"ב החליפה דיסקט, וניתן לטעון, ובצדק, שהיא הלכה רחוק מדי בכך. ארה"ב הבינה והפנימה שהיא במלחמה מול הטרור. הנשיא ג'ורג' בוש אמר, כמו שאומרים היום באירופה, ש"האסלאם הוא דת של שלום", אבל בוש התגייס וגייס למלחמה נגד טרור. וארה"ב נלחמת; ויש לה גם רקורד מוכח טוב בהרבה משל אירופה בשילוב האוכלוסייה המוסלמית במדינה. ושוב, ייתכן שארה"ב ויתרה על חלק ניכר מחירויות הפרט בניסיון להשיג ביטחון רב ככל האפשר לאזרחיה.

בעיית "הזאב הבודד"

לכאורה, כך המצב גם בצרפת. לשירותי הביטחון הצרפתיים יש הישגים בלכידת חשודים בטרור, לעתים מאוחר מדי, אבל כפי שאנו יודעים כמעט בלתי אפשרי לעלות על כל "זאב בודד" בשטח, על כל צעיר המחליט על דעת עצמו לצאת לפיגוע, אחרי שהאזין להטפות במסגד או צפה בסרטי דאע"ש ברשתות החברתיות. צרפת שלחה כוחות מיוחדים לצפון אפריקה, ביקשה להתערב צבאית במזרח-התיכון, ומי שבלמה אותה הייתה, נכון, ארה"ב של ברק אובמה. אבל מדובר במדינות שונות, בחברות שונות. וגם בתקופות שונות - לטוב ולרע.

וכעת אין ברירה, אלא לדבר על "הפיל הענק" שהתמקם באמצע החדר. הפיל שצרפת לא רוצה, לא יכולה להתייחס אליו, וכך גם אירופה וארה"ב כיום. הפיל האימתני הוא האסלאם, או וריאציה שלו, או הבנה שגויה של האסלאם. ההבחנות חשובות פחות כרגע. החשוב, המשמעותי, והסיבה שבגללה זה לא "11.9" של צרפת, הסיבה שדבר לא ישתנה, הוא המילה החסרה בכל הדיווחים ובכל ההצהרות של המדינאים. המילה היא "אסלאם", ולמען הדיוק "טרור אסלאמי" או טרור בשם האסלאם.

המילה טרור הוזכרה מאות פעמים. אבל לא בהקשר שחייבים היו להזכירו ושלא הוזכר כראוי. או למען הדיוק הוא כן הוזכר, אבל כמעט ברמת הפארסה: כשראש ממשלת צרפת והנשיא מקפידים לומר ש"מעשי הטרור בצרפת השבוע אינם קשורים לשום דת" זה מגוחך. האחים קואשי (שביצעו את הטבח בשבועון "שארלי הבדו"), ואמדי קוליבאלי (הטרוריסט שהשתלט על המרכול הכשר), עשו את מעשיהם הרצחניים בשם דת.

שוב - אולי פרשנות מעוותת, אולי הגזמה מפלצתית של מצוות הדת, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם באו לשבועון "שארלי הבדו" לנקום את כבודו של הנביא מוחמד, ושהמונים בעולם הערבי והמוסלמי הריעו למעשה. אמנם לא כל המוסלמים בעולם ובצרפת הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים בעולם הם מוסלמים, ודאי אלה שפעלו השבוע בצרפת. יתרה מזאת, הם מבצעים את מעשי הטרור הנוראים בשם הדת וכחלק מהדת. כך הם רואים זאת.

מנגד ראינו ברחובות פריז הפגנת ענק ובה מניפים עפרונות ועטים ונושאים שלטים שבהם כתוב "כולנו שארלי". אך זה לא ממש נכון. אנשי "שארלי הבדו" היו אמיצים, חצופים-משהו, והדבר האחרון שהם היו הוא תקינות פוליטית. הם פגעו במה שקדוש, תרתי משמע - לנצרות, ליהדות, לאסלאם. אבל רק המאמינים הקיצוניים ביותר, הרצחניים ביותר של דת אחת הם שנטלו נשק לידיהם.

גם אם לא נגיע באמת לשוליים הסהרוריים של תיאוריות הקונספירציה, המאשימות את היהודים בטבח, כמו גם בהקמת דאע"ש, כדי להשחיר את פני האסלאם, היכן הזעם והבושה שחייבים לחוש מאמיני הנביא שבשמו נעשים המעשים האלה? בעל טור בקטאר הסביר שהמוסלמים לא צריכים להתנצל על כלום, והוא צודק. אם המערב ומנהיגיו לא הוגים את המילה אסלאם, אם בארה"ב ובמערב כולו אין להשתמש בביטוי "טרור אסלאמי" אלא טרור בלבד, ומדגישים שהטרוריסטים אינם קשורים לדת, מהיכן יבוא התיקון? מהיכן תבוא המקבילה המוסלמית לתנועת ההשכלה, לתנועת הרפורמציה של דורנו?

הערב (א') תתקיים בפריז עצרת זיכרון ענקית. יותר ממיליון בני אדם, מנהיגי אירופה - הולנד, מרקל, קמרון, מי לא. יונפו שלטים - "גם אני שארלי", "גם אני יהודי", וברוח התקינות הפוליטית "גם אני אחמד". כל מפלגות צרפת הוזמנו להשתתף, פרט לחזית הלאומית של מארין לה-פן, המפלגה שתתחזק מאירועי הימים האלה. כי אין ריק בפוליטיקה; ואם מפלגות הממסד בצרפת, בגרמניה, בשבדיה, אינן מוכנות לדון בהגירה בכלל ובכישלון שילוב ההגירה המוסלמית בפרט, אז הזירה נותרת למפלגות הימין הקיצוני, סוחרות שנאת הזרים הוותיקות והמיומנות.

שומרים על האתוסים

מארין לה-פן אמרה בשבוע שעבר שצביעות והכחשה לא ישנו את המציאות. והיא צודקת. אלא שאירופה, עם גרמניה וצרפת בראש - משותקת. מכחישה. ועם סיבה טובה: לאירופה יש סיבה טובה מדי להיזהר מאוד-מאוד מהכתמת ציבור שלם בשל דתו ו/או מוצאו. התקינות הפוליטית מחייבת לשפוט את כולם באותם כלים, לא להפלות, ולהעמיד פנים כאילו כולם זהים, כאילו אין הבדלים תרבותיים, אין תפיסות שונות של המדינה, החברה, הדת, ושל המשפחה. והמוסלמים הם היום כוח אלקטורלי גדול, והדור הצעיר שמודע לזכויותיו דורש אותן - ובצדק.

צרפת משמרת בקנאות את המיתוסים ואת האתוסים שלה - אופי, רוח ותרבות. ולא בלי סיבה, כי חלקם נפלאים באמת ובתמים. אבל צרפת הרפובליקנית, החילונית, שבה אסור לשאול אדם לדתו, שבה העמדת פנים כאילו כולם אמנם חופשיים, כולם שווים, ובעיקר כולם אחים, היא צרפת של הקומדיות המתקתקות, שבסופן המשפחה השמרנית מקבלת את האחר, את המהגר, וכולם, כמו בספרי הלימוד הישנים מעמידים פנים שהם צאצאי הגאלים, כולם הצרפתים של פעם. והם לא.

ועוד משפט. הראשון שחווה במערב את גבולות חופש הביטוי כשזה מגיע לאסלאם היה הסופר סלמן רושדי, שהאייתוללה חומייני הוציא עליו פתווה, פסק דין מוות, שעדיין בתוקף עקב ספרו "פסוקי השטן". רושדי כתב שבימינו הכבוד לדת הפך לשם קוד שמשמעותו - פחד מפני הדת. ולדתות, כמו כל רעיון אחר של האנושות, מגיעה ביקורת, סאטירה, וכן, גם חוסר כבוד אמיץ.

הלוואי שזו תהיה מורשתם של הקריקטוריסטים האמיצים של "שארלי הבדו" שנפלו במאבק למען חופש הביטוי. לא בדמשק, לא בקאבול, לא תחת ארגון הטרור בוקו-האראם. בפריז! כי זהו אכן מאבק גלובלי, בין מחייבי חופש הביטוי לשולליו, בין הליברליזם לבין הדיקטטורה. ובמאבק הזה לא יכולים להיות עוד עומדים מן הצד, ניטראליים. וכרגע לפחות נראה שחופש הביטוי ניגף במערכה נגד הפחד, נגד התקינות הפוליטית, נגד העמדת הפנים.

 האוכלוסייה המוסלמית מסך האוכלוסייה

 מעצרים באירופה בעקבות פעולות טרור

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1