פרשת לאומי: הרגולטורים נכשלו בהגנה על הכסף שלכם

1. אלה לא "פת"חים" (פיקדונות תושבי חוץ), גם לא "אירועים היסטוריים" כפי שמתבטאת, ולא בכדי, הנהלת בנק לאומי. זה זמן שבת קול היוצאת ממקורות הקרובים ללאומי ולבנקים אחרים טוענת שהאירועים הנוגעים לשיתוף הפעולה הפלילי של אנשי לאומי בהעלמות מס של אמריקאים - כפי שנחשף בחקירה בארה"ב וכפי שהבנק הודה - נובעים כולם ממסורת ארוכת שנים, היסטורית, שבה הבנקים מתייצבים בסיוע לפת"חים. כך הם מבקשים לגלגל את האחריות לרגולטורים, לפיקוח, לבנק ישראל, לאוצר, למדינה.

אכן היו ימים, ימים קשים שבהם המערכות הישראליות והיהודיות כולן התגייסו והתייצבו לפתור שתי בעיות שחפפו זו את זו: האחת היא של כספי יהודים במדינות דרום אמריקה ודרום אפריקה שהיו סגורים ומאוימים בארצותיהם, ומדינת ישראל, באמצעות הבנקים ולאומי בראשם, סייעה להם. הבעיה האחרת הייתה שלישראל באותם ימים היה מחסור קשה מנשוא במטבע חוץ, עד כדי כך שלא ניתן היה לייבא חיטה למזון, שלא לדבר על דלק וציוד. הכוונות התחברו, צורך אחד סייע לצורך האחר.

אלא שמאז עברו הרבה שנים. המחסור במטח הלך והצטמצם, ואף שהמשיך להתקיים גם בשנות ה-80, הוא ודאי לא התקיים בתקופת האירועים שעליהם נחקר לאומי ונמצא אשם בפלילים, 2002-2010 . משנת 98' עד 2008 גדלו יתרות המט"ח מכ-20 מיליארד דולר לכ-30 מיליארד דולר. בשנת 2008 הודיע נגיד בנק ישראל דאז סטנלי פישר על רכישות דולרים מכוונות (במטרה לבלום את הידרדרות שער הדולר, שהגיע ל-3.30 שקלים, וגם בטענה שהסביבה הגיאו-פוליטית מחייבת את ישראל בהחזקת רזרבות מט"ח גדולות). כך החל לצמוח "הר הדולרים", שמתנשא בימים אלה לכ-85 מיליארד דולר.

במילים אחרות, אם פעם עבירות על החוק, בחסות המדינה, בנק ישראל והפיקוח על הבנקים, היו צורך קיומי, בתקופת האירועים האחרונים בהחלט שלא היה בכך צורך. גם לא היה צורך בפגישות בגנים, בטלפונים סלולריים לשימוש ייחודי או בביצוע עבירות כאלה ואחרות על חוקי ארה"ב, ואולי - מאתמול הדבר בבדיקת צוות מיוחד של היועץ המשפטי לממשלה - גם על חוקי ישראל. זה אומר שבכל מקרה הבנק אינו יכול ולא יוכל "לזרוק" את האחריות למעשיו ואת האשמה בהם על המדינה, הממשלה, בנק ישראל, המפקח על הבנקים וצורכי המדינה. מה שנעשה, לא נעשה לטובת הציונות ועמישראל, אלא לטובת הנהלת הבנק בלבד, שנהנתה מתמורות גבוהות יותר.

2. איסור הלבנת הון. ב-2001 נכנס לתוקף צו איסור הלבנת הון - חובת זיהוי דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון. כלומר, הגישה של הפיקוח והרשות למניעת הלבנת הון הייתה שיש לעמוד באמות מידה בינלאומיות במניעת הלבנה. יותר מזה, המפקח פעל להכרה בעבירות העלמת מס כעבירת מקור בחוק לאיסור הלבנת הון, כמו בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות. בשלב מסוים התנגד לכך איגוד הבנקים ופנה לבנק ישראל שיצטרף להתנגדות, אבל בפיקוח על הבנקים הבהירו שהם תומכים. גם מנהל רשות המסים משה אשר תומך בהכרה בעבירות מקור. אבל הממשלה, בהובלת שרי ישראל ביתנו, מסמסה את המהלכים והם אכן לא התקדמו עד היום. כל זה אומר שקשה מאוד לטעון שלבנק היה גיבוי רגולטורי, שהפיקוח על הבנקים ידע והעלים עין, מסיבות "היסטוריות", מהמתחולל בפת"חים של החברות הבנות הזרות של הבנקים בישראל, למשל בארה"ב, בשווייץ או בלוקסמבורג.

3. ובכל זאת, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג - מי שמע? מי ראה? אין לה מה לומר באירוע ענק כזה, שמוחק אחוזים מהון הבנק, שיש בו הודאה בעבירות פליליות על ידי בנק גדול? איך קרה שהנגידה, שיודעת היטב לבקר כשהיא רוצה, נותרה אילמת במשבר גדול כל כך במערכת הבנקאות, שהיא הבוס והאחראי הראשי שלה?

4. המפקח על הבנקים, דודו זקן, הביא את עצמו במו ידיו למצב שבו היועץ המשפטי לממשלה עושה לו "אובר רולינג", כלומר מפקיע ממנו כוח ועצמאות מול הבנקים. אומרים שזה לא קשור, שהמפקח בודק על פי חוק הבנקאות והיועץ על פי חוקים פליליים, העלמות מס, הלבנת הון. אבל זה בהחלט קשור. מישהו מתאר לעצמו שבתקופה של סטנלי פישר היה היועץ מעז לקחת ממנו את השליטה והכוח מול הבנקים? אבל הנגידה שותקת והמפקח מתכנס בעצמו.

אין ספק שזקן עודכן כל הזמן, כל יום וכל היום, אבל המפקח המתין הרבה יותר מדי זמן עד שהתחיל את הבדיקה שלו, וגם אז נמנע מהתערבות, למשל בצעדי הפשרה, שנעשו מחוץ לכותלי בית המשפט השקופים, בתובענה הנגזרת שהוגשה נגד בכירי הבנק. מכתבים מהחשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי בויאנג'ו, האחראית על 6% ממניות המדינה בבנק, ופנייה של נציגת המחוקק, ראשת מר"צ זהבה גלאון - אלה העירו רק במעט את התרדמת. המפקח טען: זה לא משנה מה הם עושים, אני בסוף אהיה זה שיחליט אם לאשר את הפשרה או לא. האומנם? אחרי שכולם יחתמו אתה תבוא ותבטל? וגם אם כן, מדוע אתה מאפשר בינתיים בזבוז זמן וכסף כבד על עורכי דין ושעות עבודה?

זקן התמהמה, התמתן, גמגם, משך זמן, התחשב (באמריקאים? בראשי הבנק?). במקום להקים מיד צוות בדיקה פנימי, בגיבוי גורמים חיצוניים, ולדווח על כך לציבור כדי להבטיח את אמינות הפיקוח, התנהל זקן באיטיות מסורבלת. עד שהיועץ התערב.

5. ראש רשות ניירות ערך שמואל האוזר ודרישות הדיווח - גם הם בבעיה בפרשה הזאת. איך קרה שאחרי חקירה שנמשכה כשלוש שנים וחצי מתמוטטת פתאום התקרה על הראש ומתבררת סדרה של מעשים פליליים שהבנק מודה בהם ואף משלם בגינם קנס של 400 מיליון דולר?

הגילוי הראשון בנושא מצד לאומי היה בדוחות השנתיים ל-2011 (מעט לאחר מינויה של רקפת רוסק-עמינח למנכ"לית). בדוחות הללו נאמר כי רשויות ארה"ב (ללא פירוט באילו רשויות מדובר) מנהלות נגד בנק לאומי חקירה בחשד להפרת דיני המס. עוד צוין בהם בשלב זה שהרשויות בארה"ב מודעות לקיומם של נישומי מס אמריקאים שקיבלו שירותים מבנק לאומי ושהקבוצה משתפת פעולה, וכי לא ניתן להעריך את גודל הנזק ולכן לא בוצעה הפרשה.

בדוח הרבעון הראשון של 2012 ניתן גילוי דומה ונוסף בו שהבנק נערך לקיומה של בדיקה פנימית בבנק. עדיין אין פרטים על הפרשת כספים לטובת העניין.

בדוח הרבעון השני של 2012 נוסף מידע על כך שהרשויות בארה"ב פנו גם לעובדים לשעבר של בנק לאומי וצוין שהבנק מבצע את הבדיקה באמצעות גורמים חיצוניים. עדיין אין הפרשה.

וכך זה ממשיך. דיווח ראשון על הפרשה היה בדוח השנתי ל-2012: הבנק מפריש 340 מיליון שקל, אף שהבדיקה החיצונית טרם הסתיימה. הדיווחים - בין אם בדיווחים מיידיים לבורסה ובין אם בדוחות - ממשיכים, בהתאם להתפתחויות כפי שהבנק רואה אותן; דיווחים על הפרשות, שמות הרשויות בארה"ב שמנהלות את החקירות (רק ברבעון הראשון של 2014), כל פעם עוד טיפת מידע. כך עד החודש האחרון: ב-22 בדצמבר 2014 דיווח הבנק לבורסה, על גבי שני עמודים, שהוא חתם על הסדרים שהקנס הכולל בהם עומד על 400 מיליון דולר.

בסעיף 1.1 לדיווח בישראל דובר על הסדר "שמשמעו שאין הרשעה פלילית של קבוצת לאומי ובלבד שיתקיימו התנאים המפורטים להלן..."; בסעיף 2.1 כתוב "ההסדר... כפוף לאישורו על ידי בית המשפט הפדרלי במדינת קליפורניה, ארצות הברית, ואינו כולל הרשעה פלילית". הניסוח סופר מתוחכם. אכן, הייתה האשמה פלילית, גם הודאה בפלילים הייתה, אבל הרשעה פלילית - זה לא, משום שנחתם הסדר ונקבעו קנסות כספיים כבדים. ורשות ניירות ערך מקבלת את הדיווח כפי שהוא.

ב-6 בינואר יוצא דיווח מיידי על אישור ההסדר על ידי בית המשפט בקליפורניה: ההסדר האמריקאי כולל הודאה מפורשת מצד הבנק בביצוע עבירות, מעשים פליליים שיוחסו לו, בין השנים 2002-2010. בדיווח מצוינים גם מה כוללים ההסדרים, התנאים הנוספים שמפורטים בהם, ומודגש שההסדר הוא רק ביחס לבנק ולא ביחס לנושאי משרה. אבל שני המסמכים האמריקאיים שיצאו עבור ההסדר - אחד של משרד המשפטים האמריקאי ואחד של מדינת ניו יורק - אינם מוצגים לציבור בישראל. הם אפילו לא מתורגמים לעברית למען הגילוי הנאות. לא המסמך המקדים, הנפרש על כמה עמודים, ולא המסמך המלא שהוצג לבית המשפט בקליפורניה ומונה כמה עשרות עמודים. מי שרוצה, שיואיל לחפש ולמצוא אותו באתרים האמריקאיים.

6. מילא הדיווחים לאורך הזמן, הם היו מתונים משהו - כנראה בהוראת שלטונות החקירה האמריקאיים. אבל עכשיו, כשהפרשה הסתיימה כפי שהסתיימה, האם אין מתפקידה של הרשות לניירות ערך לדרוש גילוי מלא, כלומר תרגום מלא לעברית של הדוח האמריקאי, אפילו המקוצר שבהם, לטובת כל מחזיקי המניות של לאומי, שהוא גם בנק ללא שליטה ומצוי רוב רובו בידי הציבור?

רשות ניירות ערך מתנערת ואומרת בתגובה: "איננו מתייחסים לדיווח כזה או אחר של חברה ציבורית. עם זאת, עקרונית, במקרה שחברה ציבורית הגיעה להסדר אכיפה או קיבלה פסק דין מהותי, היא מחויבת לתת גילוי על עיקרי ההסדר או ההחלטה שהתקבלה בעניינה. תקנות ניירות ערך, כפי שאושרו על ידי הכנסת, קובעות שאין חובה לצרף את ההסדר או פסק הדין המלא. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה בפסק הדין של בית המשפט הכלכלי, בעתירה שהוגשה נגד חברת כימיקלים לישראל".

7. הרשות מתבססת על פסק דין של השופטת רות רונן מבית המשפט הכלכלי בתביעה שהוגשה ודרשה לחייב את רשות ניירות ערך וכימיקלים לישראל לפרסם במלואו את הנוסח המלא של פסק הבוררות בין המדינה-האוצר לכיל בעניין תמלוגי מפעלי ים המלח. הנה הקטע הסופי המתייחס לדחיית העתירה:

8. גם אם אין ביקורת ציבורית על עמדת בית המשפט (ויש כזו) הרי המצב של דרישת הדיווח מלאומי כבד בהרבה. זהו בנק שמצוי והיה מצוי בעת החקירה בשליטה מוחלטת של מנהלים, הנהלה ודירקטוריון, בנק ציבורי ללא בעלים מזוהה, אחד מהדואופול הבנקאי ששולט בישראל, תאגיד המנהל כספי ציבור. והנה, הדיווח של הבנק יותר מצומצם ממצומצם. עמוד וחצי מול כמה עשרות עמודי דוחות אמריקאיים. המידע לא מגיע לבעלי המניות ולא למפקידים, אבל רשות ניירות ערך בטוחה ומשוכנעת בעמדתה. ואם למישהו יש טענות, בבקשה שיפנה לבנק, לא לרגולטור שמסרב להיות המפקח על הגילוי הנאות.