נשיא היעילות והוודאות: כך נראו שנותיו של אשר גרוניס בעליון

האם זה זקנו האפרפר של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שיוצר לו תדמית אפרפרה משהו? או שזהו הנשיא עצמו שביקש ליצור לעצמו תדמית שכזו? מעת שהגיע גרוניס לבית המשפט העליון, בשנת 2002, הוא היה ידוע כשופט ש"עובד קשה". אף שמפסקי הדין הרבים, שיצאו תחת ידיו, כבר בשעותיו הראשונות בעליון, לא יצאה בשורה מיוחדת, והוא הצטייר כ"טכנוקרט", הרי לא ניתן היה לטעות בנוגע לכך שיש שופט בירושלים.

ואט אט תפס לו גרוניס אחיזה ושידר ייחודיות, יעילות וביטחון. לאורך הדרך ניכר היה עליו שהמעמד אינו מסנוור את עיניו. שרגליו נטועות היטב בקרקע המציאות. שכלה ונחרצה עמו ללכת עם האמת שלו עד הסוף. שלאפור קיימים, מבחינתו, המוני גוונים. אולי אפילו יותר מ-50.

גרוניס החל לכהן כשופט עליון כ-4 שנים לפני פרישתו של הנשיא אהרן ברק. במבט לאחור, ניתן לומר שהדעות, שביטא גרוניס בפסקי דינו בעליון, מהוות מעין "תמונת מראה" של אלה של ברק. בעוד ברק סבר, ש"הכול שפיט", וששופטי ישראל בורכו בסגולות, שהצדיקו את הענקתו להם של שיקול-דעת רב ורחב, כמעט בכל תחומי החיים, סבר גרוניס את היפוכם של דברים. לדידו, הענקת שיקול-דעת מוגזם לשופטי ישראל פוגעת בוודאות המשפטית, שהנה עקרון חיוני במשפט הישראלי.

כבר בפסק הדין בעניין "מגדלי הירקות", בו דן הרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון, בראשות ברק, בשאלה אם יש לשנות מ"הלכת אפרופים" הידועה והמדוברת, שנוסדה על-ידי ברק, העיר גרוניס הערה קצרה אך משמעותית: "מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית... הבעיה איננה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שכתוב החוזה על-ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת".

הדגש ששם גרוניס על חשיבותה של הוודאות המשפטית בא לידי ביטוי בולט אף בעמדתו העקרונית ביחס לעילת הסבירות בבג"ץ. בפסק הדין בעתירתה של "אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית" נגד ראש הממשלה, נדונה שאלת ההתערבות בהחלטת מליאת הכנסת לאשר את מינויו של חיים רמון, ביולי 2007, לשר בממשלה, על אף שהורשע בפלילים. בהצטרפו לדעת הרוב, שדחתה את העתירה, פרש גרוניס את משנתו לגבי עילת הסבירות. לדעתו, עילה זו בלעה לתוכה, 'כאדם שאינו יודע שובע', עילות פרטיקולאריות, שהוכרו בעבר בפסיקה, כגון אלה של מטרה זרה ושל שיקולים זרים. לדידו, חסרונה הגדול של עילת הסבירות טמון ברמת ההפשטה הגבוהה שלה, המעצימה את שיקול הדעת השיפוטי וכתוצאה מכך, מגדילה את אי-הוודאות המשפטית. גרוניס הבהיר כי אין הוא קורא להתעלמות מעילת חוסר הסבירות או לביטולה, וכי לדעתו יש להעדיף שימוש בעילות קונקרטיות יותר, כגון שיקולים זרים, מטרה זרה או הפליה, שהשימוש בהן יגביר את הוודאות המשפטית. לגישתו, השימוש בעילה של חוסר סבירות יהא מוצדק במקרים קיצוניים, ואך ורק כשמוצו כל אפשרויות הביקורת באמצעות עילות מדויקות יותר, ובייחוד אם מדובר בפגיעה בזכויות אדם. הוא הוסיף והדגיש את החובה להפריד בין דעת השופטים כאזרחים לבין מחשבתם כשופטים, וגרס כי לא תמיד תהא זהות בין משפט הציבור למשפט השופטים.

נאמן לעמדתו זו, נותר גרוניס בדעת מיעוט בפסק הדין בעתירתה של עמותת אומ"ץ, משנת 2013, בה נתבקשה העברתם מכהונה של ראשי עיריות, שנאשמו בפלילים (יצחק רוכברגר מרמת השרון, ושמעון גפסו מנצרת עילית). גם בפסק דין זה הדגיש גרוניס את ההבחנה בין המישור הציבורי למישור המשפטי. לשיטתו, במישור הציבורי, אין זה ראוי שאדם, שמעליו תלוי כתב אישום, דוגמת אלה שהוגשו נגד רוכברגר (שלימים הורשע) ונגד גפסו, יכהן כראש רשות מקומית. אולם, נוכח הוראות החוק החרות ולאור סמיכות הבחירות, הוא סבר, שבית המשפט אינו רשאי להתערב בדבר.

גישתו של גרוניס, המתנגדת להענקת שיקול-דעת רחב, כמעט בלתי מוגבל, לשופטי ישראל באה לידי ביטוי גם בפסק דינו בפרשת מלול. בפרשה זו הועמדה להכרעת הרכב מורחב השאלה אם במקרה, בו לא ברור אם מקורו של הנזק, שנגרם לתובע, בהתרשלות או בגורם אחר, שאינו עוולתי, ניתן לפסוק פיצוי על-פי הסתברות בדיני הנזיקין ("אחריות יחסית"). בהצטרפו לעמדת הרוב, קבע גרוניס כי אין להכיר באפשרות של השתת אחריות יחסית. לדידו, אילו אומץ הכלל בדבר אחריות יחסית היה בכך כדי להביא להעצמה בלתי ראויה של שיקול הדעת השיפוטי, ובמקביל להגברת חוסר הוודאות המובנית במשפט. הכרה באחריות יחסית בנסיבות של סיבתיות עמומה תוביל, לגישתו, בהכרח, להכרעות עמומות.

שוב ושוב יצאו תחת ידיו של גרוניס, במסגרת פסקי דינו, דברים שהדגישו את היותם של שופטי ישראל בני אדם, בשר ודם, ולא בוחני כליות ולב. דומה שהיה בכך כדי ליצור בלבו של הציבור תחושה של יתר ביטחון. וכלשונו של גרוניס, של יתר ודאות משפטית.

כך, למשל, בפסק דין, משנת 2008, בו היה על בית המשפט העליון לדון בכללי הפרשנות בדיני המסים, התווה גרוניס, את הגבול הלגיטימי של פרשנות שיפוטית לדבר חקיקה. הוא הזכיר, שמלאכתו של בית המשפט כפרשן חקיקה קשה במיוחד, כאשר לשון החוק מובילה לכיוון אחד, בעוד תחושת הצדק מובילה לכיוון הנגדי. ובכל זאת, הוסיף וקבע כי מקום בו לשון החוק ברורה, אין כל צידוק שבית המשפט יסיג את גבולו של המחוקק. על-פי גרוניס, "דיני המס סבוכים דיים בלא שבית המשפט יסבכם יותר על-ידי מתן פרשנות, הסוטה בצורה בוטה מלשון החוק ומכוונתם של יוצריו".

הקפדתו של גרוניס להימנע מלייחס לשופטי ישראל סגולות-על, המרימות אותם מעם, באופן מוגזם וחסר הצדקה, באה לידי ביטוי גם בהקפדתו על עיקרון הפרדת הרשויות ובהסתייגותו מביטול סיטוני של חוקי כנסת, בהיותם "בלתי חוקתיים", הכול מתוך מודעותו למגבלות כוחו של בית המשפט.

כך, בעניין חוק טל, הוא הצטרף לדעת הרוב, שהחליטה לדחות את העתירות כנגד חוקתיותו של חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. אלא שטעמיו לכך היו שונים מאלה של שופטי הרוב, שקבעו שחרף זאת, שהחוק פוגע בשוויון ואינו עומד בתנאי פיסקת ההגבלה, אין לבטלו על מנת להותיר שהות לרשויות האחרות לתקן את המעוות. לשיטתו של גרוניס, הטעם לדחיית העתירות היה נעוץ דווקא בהיקפה הראוי של הביקורת השיפוטית בעניינים מסוג זה. הוא קבע כי לא היה מקום לקבוע שהחוק בטל, שכן מדובר בחוק, המעניק זכות יתר לקבוצת מיעוט, בעוד שקבוצת הרוב היא הטוענת לפגיעה בשוויון. אליבא דגרוניס, הצידוק העיקרי לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית הוא הצורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצות הרוב, תוך פיקוח על התקיימות כללי המשחק הדמוקרטיים, כך שתישמר האפשרות העומדת למיעוט להפוך לרוב. לפיכך, מקום בו הרוב פועל באופן דמוקרטי ומקבל חוק, הנותן עדיפות למיעוט, על בסיס פשרה חברתית ודיון ציבורי מקיף, לא יהפוך בית המשפט לפטרונו של הרוב.

הקפדתו של גרוניס "לשמור על פרופורציות", בכל הנוגע לביטול חוקים "לא חוקתיים" של כנסת ישראל הביאה אותו, לא אחת, להיוותר בדעת מיעוט. כך, למשל, בפסק הדין בעניין חוקתיות תיקון מספר 4 לחוק למניעת הסתננות, הוא סבר כי אין לבטל את הוראות התיקון, שמכוחו הוקם מרכז "חולות" והתאפשר להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה. בנסיבות העניין, הוא סבר, שהיה מקום לגלות זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינה חוקתית של החוק. בדעת מיעוט, הוא הדגיש את מתחם התמרון של המחוקק. לגישתו, על בית המשפט לעשות כל מאמץ לפרש את החוק באופן, העולה בקנה אחד עם הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, תחת ביטולו.

התמחה בדיני פשיטת-רגל

אין ללמוד מכך, שגרוניס התנגד תמיד לביטול חוקים של הכנסת. הוא נמנה עם דעת הרוב במספר לא מבוטל של פסקי דין, בהם הורה בג"ץ על ביטול של חקיקה ראשית, ובהם: פסק הדין, בו בוטלו סעיפי חוק מחוק יישום תכנית ההתנתקות, שהגבילו את זכות המפונים לקבל פיצוי; פסק הדין שביטל את החוק, המאפשר את הפרטת בתי הסוהר; פסק הדין המבטל סעיפי חוק, שמנעו מתושבי האזור לתבוע את המדינה אם נפגעו על-ידי כוחות הביטחון אף במסגרת פעולה שאינה מלחמתית; פסק הדין המבטל הוראות בפקודת מס הכנסה שהעניקו הטבות מס ליישובים ללא קריטריונים שוויוניים; פסק הדין בעניין תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות; ופסק הדין המבטל הוראה שאפשרה לדון בהארכת מעצר של חשוד בעבירת ביטחון שלא בנוכחותו.

אף שעשה כמיטב יכולתו, על מנת שבית המשפט לא יסיג את גבולה של רשות אחרת מרשויות המדינה, הדגיש גרוניס בפסיקותיו, שכאשר מדובר בפגיעה בזכויות יסוד, בזכויות המיעוט ובעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, קיימת הצדקה מיוחדת להתערבותו של בית המשפט. באוגוסט 2013, הוא קבע כי אין לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19 למנוע את השתתפותה של ח"כ חנין זועבי בבחירות לכנסת מטעם רשימת בל"ד. הוא עמד על כך שפסילת רשימות מהתמודדות פוגעת בדמוקרטיה המודרנית, מצמצמת את מגוון האידיאולוגיות, מהן יכול האזרח לבחור את ההנהגה, מוציאה מהמשחק הפוליטי קבוצות, שלא מתאפשר להן לקדם את מצען באמצעים פרלמנטריים, ומונעת מן האזרח מימוש של זכויות וחירויות יסוד, ובבסיסן הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לשיוויון, חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. על-פי גרוניס, פסילת רשימה מהתמודדות בבחירות לכנסת תיעשה רק במקרים קיצוניים ביותר, עמם לא ניתן להתמודד בכלים הדמוקרטיים הרגילים ויש לפרש את עילות הפסילה באופן דווקני, צר ומצמצם.

אל נא יובן מן האמור עד כה, כאילו במהלך כהונתו כשופט בעליון, התמקד גרוניס רק בענייני משפט חוקתי. בטרם הגיע לבית המשפט העליון כבר היה הוא ידוע כמי שמתמחה בדיני פשיטת-רגל ופירוק חברות, ובעיקר בתחילת דרכו בבית המשפט העליון הוא התמקד אף בקביעת מסמרות בסדרי הדין האזרחי.

מבחינתו של גרוניס, אף שאת סדרי הדין נהוג לכנות בכינוי "פרוצדורה", הרי אין המדובר באסופה של כללים טכניים גרידא. לדידו, המדובר בכלי מהותי לעילא ולעילא, החיוני להגשמת זכויותיו של בעל הדין לחקר האמת ולהכרעה נכונה בסכסוך. הוא לא הסתיר, שדעתו אינה נוחה, לעתים, ממורכבותם של הכללים הדיוניים, והדגיש את התכלית של פישוטם, על מנת שיהיו ידידותיים למשתמש בהם - ציבור בעלי הדין ועורכי הדין. בפסק דין, שיצא תחת ידיו בשנת 2009, הוא קבע כי קיים קושי בכך שנקבעו בדין מועדים שאינם אחידים להגשת ערעורים בתחומים שונים. לדבריו, קביעה של מועד אחיד להגשת ערעור תמנע "מצב בו מועדי התקיפה השונים של החלטות שיפוטיות יכולים לשמש כחומר בבחינות הכניסה ללשכת עורכי הדין או אולי כשאלות בחידוני טריוויה לעורכי דין".

הן בנוגע לכך והן בנוגע לסוגיות נוספות, שיש להן השקה כלשהי לסדרי הדין, הקפיד גרוניס להביט במקרים, שהובאו בפניו, במבט סינופטי, תוך ראיה רחבה של האינטרס הציבורי הכללי, ולא רק זה, הצר, של בעלי הדין שבאו בפניו. בהחלטותיו הדיוניות של גרוניס, הוא שם דגש רב - יש הטוענים שמוגזם - על היעילות הדיונית, כמכשיר חיוני למימוש זכויות מהותיות ולשיפור השירות, שמוענק על-ידי מערכת המשפט לכלל המתדיינים.

הראיה המערכתית באה לידי ביטוי, למשל, בפסק דין, שיצא תחת ידיו בשנת 2007, ושבו הוא התייחס לדרך, שבה נוקטים, לעתים, נתבעים, המעלים בשלב הראשון רק טענות דיוניות שמטרתן להביא לסילוק על הסף, בלא העלאת טענות לגופו של עניין. הוא קבע כי דרך התנהלות זו מקשה על הניהול היעיל של ההליך, משבוחנים את הסוגיה מנקודת המבט של כלל המתדיינים. לגישתו, מנקודת מבט מערכתית, עדיף הוא, בדרך כלל, שהנתבע יציג את טענותיו לגופו של עניין במקביל להעלאת טענות דיוניות, כמו בקשה לסילוק על הסף.

הרצון לחסוך בזמן שיפוטי ולקצר את משך בירורם של הליכים משפטיים היווה מרכיב מרכזי בהחלטות דיוניות רבות, שיצאו תחת ידיו של גרוניס. ולא רק בהחלטות שיפוטיות. אחת מגולות הכותרת של כהונתו, בפן הניהולי, הוא נוהל הטיפול בבקשות לדחיות דיונים, שנהגה על-ידיו ושנכנס לתוקף במאי 2014 (נוהל שאינו אהוד על מרבית עורכי הדין, בעיקר מפאת נוקשותו המופלגת). בנוהל דחיות הדיונים שהוציא, עמד גרוניס על הנזק הרב, שנגרם לבעלי דין כתוצאה מדחיית דיונים והימשכות הליכים. נקודת המוצא ליישומו של הנוהל הנה הכלל כי דיונים יש לקיים במועד. על כן, שינוי מועד דיון, ובפרט דחייה של מועד, הם החריג לכלל, וקבלת בקשה לשינוי מועד דיון תישמר למקרים מיוחדים בלבד. על-פי אותו נוהל, גם שינוי ביוזמת בית המשפט ייעשה במקרים חריגים. גרוניס מאמין כי עמידה קפדנית על מניעת דחיות דיון, שאין ביסודן הצדקה ממשית, תסייע במאמצים לקיצור אורך חיי תיקים.

"קרוב משפחה" של נוהל זה, הוא נוהל, שנכנס לתוקף בתחילת 2014, של שמיעה רצופה של תיקים פליליים. נקבע בו כי יש לקיים דיוני הוכחות ברצף, מספר פעמים בשבוע. בסיום דיוני ההוכחות ישמע בית המשפט סיכומים בעל-פה, ופסק הדין יינתן תוך זמן סביר לאחר מכן. ניתן לצפות, שאם נוהל זה ייושם בהצלחה, הוא יוביל למעבר לשמיעה ברצף גם בתחומי משפט אחרים, ולא רק בפלילים.

נוהל זה נכנס לתוקף בשנת 2014, כאמור, אך כבר בשנת 2009, קבע גרוניס, במסגרת עתירה, שהוגשה נגד ההחלטה לקיים שמיעה רציפה של ההליך הפלילי בעניינו של הנשיא האנס, כי על-פי הדין בישראל חייב הליך משפטי להתנהל ברציפות מידי יום עד גמר השמיעה, ואף שהדבר לא נעשה בדרך-כלל אין סיבה להתעלם מהוראות הדין. הוא הדגיש כי לשמיעה רציפה של תיקים יתרונות רבים לא רק מהיבט היעילות אלא גם בכל הנוגע ליכולתו של בית המשפט לעשות משפט צדק ולהימנע מעיוות דין.

ואם בסדרי דין עסקינן ובהחלטות, שבבסיסן שיקולי יעילות וקידם ההליכים, נזכיר את פסק דינו של גרוניס, משנת 2005, בו הוא קבע כי בשונה מהליך פלילי, בהליך אזרחי אין לאפשר לנתבע להעלות טענת "אין להשיב לאשמה", אלא אם הנתבע מוותר על הבאת הראיות מטעמו; את פסק דינו, משנת 2010, שלפיו לעתים קיימת חובה על בעל הדין להגיש בקשת רשות ערעור בטרם תום התקופה, הקבועה בדין לעשות כן. שאחרת, נוטל הוא סיכון שמא ייקבע כי בהתנהלותו נפל שיהוי, דבר שעשוי להצדיק את דחייתה של בקשת רשות הערעור מטעם זה בלבד; את החלטתו, משנת 2013, בה קבע כי בניגוד לדעה, שהובעה על-ידי שופטים אחרים בעליון, צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) מקים מחסום מוחלט להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בעניינים המנויים בו; את החלטתו, שלפיה בגדר הליך של גילוי מסמכים, אין לחייב בעל דין להפיק או לייצר מסמכים, שאינם קיימים, שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אחת המטרות העיקריות שבבסיס הליך מקדמי זה, קידום ההגינות והיעילות הדיונית; את החלטתו, בה נקבע כי בחיוב תובע במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, יש לשקול את האינטרס במניעת תביעות סרק, אשר מכבידות על המערכת ופוגעות ב כלל המתדיינים; ואת קביעתו, מ-2011, שלפיה כאשר בעל דין מגיש כתבי טענות באורך בלתי סביר, מצדיק הדבר לעתים הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. זאת, שכן הדבר מכביד על תפקודם של בתי המשפט.

והיו גם פסקי דין, בהם הטביע גרוניס את חותמו בסוגיות נקודתיות, אך עקרוניות ומהותיות. נציג אחדים מהם, בקצירת האומר.

העליון הונגש לאזרח הקטן

היה זה הוא, שבשנת 2009 קבע תקדים, בנוגע לעימות זכויות בין משכנתה לעיכבון. ההלכה: כאשר צומחת זכות עיכבון מכוח סעיף 19 לחוק התרופות, יש להעדיף את בעל העיכבון על פני בעל שיעבוד קודם, ובלבד שהחיוב עליו מגן העיכבון נוצר עקב מעשים שגרמו להשבחה של הנכס; ולפני כשנה שינה גרוניס סדרי עולם, שנהגו משך שנים רבות אצל רשם המקרקעין. הוא קבע כי בעל נכס, המבקש לרשום משכנתה על הנכס שבבעלותו, נדרש לפרוע את חובות הארנונה ביחס לנכס ולהציג בפני רשם המקרקעין את אישור העירייה בנוגע לכך, כתנאי לרישום המשכנתה. הוא הוסיף וקבע כי בשלב רישום המשכנתה אין צורך לשלם היטל השבחה; ומה מעמדו המשפטי של תשר ("טיפ"), הניתן למלצרים במסעדות? גרוניס קבע כי הכנסתו של מלצר מתשר היא הכנסה מעבודה לפי פקודת מס הכנסה, אף אם אינה מתקבלת מהמעביד. על כן, נוכח סיווג זה, כך גרוניס, יש להתחשב בהכנסתו מתשר של מלצר לצורך חישוב בסיס גמלת התלויים, לה זכאים בני משפחתו לאחר מותו.

גרוניס הוא שכתב את פסק הדין המרכזי בדיון הנוסף בעניין אילנה דיין וסרן ר'. בפסק דינו הוא קבע כי על מנת שתקום לאמצעי תקשורת הגנת תום הלב שבחוק, עליו להוכיח שהפרסום נעשה תוך עמידה באמת המידה המחמירה של "עיתונאות אחראית". עמידה בסטנדרט זה תחייב את המפרסם לנקוט צעדים שונים לשם מניעת פגיעה מיותרת במושא הפרסום, וזאת אף במחיר של פגיעה מסוימת באיכות התוצר במישור התקשורתי. גרוניס הוסיף וקבע כי אם יתברר כי בעת הפרסום ניתן משקל עודף לשיקולים מסחריים של אמצעי התקשורת המפרסם ("שיקולי רייטינג") או לשיקולים אישיים של העיתונאי (שיקולי תחרות והשגת "סקופ"), עלול הדבר ללמד כי הפרסום נעשה שלא בתום-לב.

ברצותו לעודד נושים להשקיע משאבים, במסגרת הליכי פירוק של חברה, על מנת להגדיל את נכסי החברה בפירוק ולהכניס כסף לקופת הפירוק, קבע גרוניס כי כאשר נושה קיבל סכום כסף, לו הוא היה זכאי בשל מעורבותו בהליכי הפירוק, אין לראות בכך העדפת נושים ואין להורות לנושה להחזיר את הסכומים שקיבל; ב-2012, קבע כי קנסות חניה יעמדו בתוקפם בהליכי פשיטת-רגל, אף לאחר מתן הפטר לחייב.

גרוניס הטביע את חותמו גם בדיני תובענות ייצוגיות. בפסיקותיו בנושא זה, הוא שם דגש על הצורך במתן תמריצים להגשת תובענות ראויות, מצד אחד, ועל החשש מפני הצפת בתי המשפט בתובענות סרק, מצד שני. לפני מספר ימים יצא תחת ידיו פסק דין, בו הוא מתח ביקורת חריפה על התופעה של הגשת תובענות ייצוגיות בחופזה, בלא בדיקה מספקת ובלא הכנה ראויה, דבר הנובע לעתים מרצונו של המבקש, או של עורך דינו, להיות הראשון שמגיש הליך בנושא. בפסק דין אחר קבע גרוניס כי לאור משמעותו הקשה של אישור תובענה ייצוגית על הנתבע, יש להיכנס לעובי הקורה בבחינת עילות התביעה כבר בעת הדיון בבקשת האישור. בשנת 2012 הוא התווה את אמות המידה העקרוניות לפסיקת שכר-טרחת עורך דין בהליך של תובענה ייצוגית, ובחר ב"שיטת האחוזים", ולא ב"שיטת השעות", כשיטה הראויה לכך.

אף שמעולם לא היה ידוע כ"פליליסט", לא משך גרוניס את ידיו גם מעניינים כאלה. בפסיקותיו הוא שם דגש נכבד על פער הכוחות המובנה שבין התביעה לבין הנאשם. פער כוחות זה הביא אותו להציע, בדעת מיעוט, הפעלה של כללי פרשנות שונים בתחום הפלילי, מאלה המופעלים בכל ענף משפטי אחר. גרוניס לא בחל במתן אישור לתביעה לחזור בה מהסדר טיעון בערכאת הערעור, וזאת בתנאי שגם לנאשם תוענק ההזדמנות לחזור בו מהודייתו אם יראה לנכון לעשות כן. בפסק הדין, שניתן בפרשת הסדר הטיעון במשפט האונס של קצב, גרס גרוניס, בדעת יחיד, כי כאשר חומר הראיות הוא גבולי, ונוצרת התלבטות קשה בשאלה אם להגיש כתב אישום, יש מקום להכיר בכך שהתביעה רשאית להתקשר בהסדר טיעון מבלי שיוחלט תחילה אם קיים סיכוי סביר להרשעה, אף שאין זה מן הראוי שהתביעה היא שתיזום את המגעים להסדר במצב כזה.

ב-2013 נסגרו 34 אלף תיקים עיקריים יותר מאשר נפתחו, וזאת למרות עלייה במספר התיקים החדשים. יהיה מי שיטען שניתן לייחס זאת למדיניות, שהכתיב גרוניס. התחושה בסיום תקופת כהונתו היא שהעליון הונגש לאזרח הקטן. כאילו הודגש כי גם השופטים הם בני אדם. אולי תרמה לכך הסכמתו של גרוניס להעברתם של שידורים ישירים מדיוני העליון. ואולי תרם לכך הסכסוך "הקולני", שהתעורר בין גרוניס, בשם כל השופטים, לבין ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי, על רקע החלטתו של ברזילי לחדש את משוב השופטים (שתוצאותיו פורסמו אתמול ולא החמיאו לגרוניס). סכסוך זה לא הפריע לגרוניס להדק את שיתוף הפעולה של מערכת המשפט עם מחוזות לשכת עורכי הדין, אשר ראשיהן ידועים כמתנגדיו של ברזילי. פוליטיקה במיטבה.

באנציקלופדיה האינטרנטית החופשית, "ויקיפדיה", נדונים שימושים שונים, שנעשים בחיי היום יום במילה "אפור". לצד מטבע הלשון "חיים אפורים", המבטאת חיים משעממים, ללא מטרה או תועלת, מצוין שם כי "באופן קצת אירוני, 'אפור', או גוני האפור, משמשים כביטוי לרב-גוניות, וזאת כניגוד לדיכוטומיה החדה של שחור ולבן". "נשיא אפור", אמרנו? שיהיה.

10 ציוני דרך של אשר גרוניס

1. בן 70, נשוי לשופטת המחוזית בדימוס, רינה משל, ואב ל-3 ילדים מנישואיו הראשונים

2. בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, תואר שני מאוניברסיטת וירג'יניה בארצות-הברית ודוקטורט מאוניברסיטת York בטורונטו, קנדה

3. מומחה לסדר דין אזרחי ולפשיטות-רגל

4. בשנים 1976-1988 לימד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. בין 1981 ל-1987 עבד כעורך דין פרטי

5. בשנת 1988 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע; ב-2003 מונה לשופט בבית המשפט העליון; מונה לנשיא בית המשפט העליון ב-2012. בסך-הכול כיהן כשופט 26 שנה

6. בניגוד לתדמיתו השמרנית, תמך בביטול מספר ניכר של חוקים שחוקקה הכנסת על-ידי בית המשפט העליון, לרבות: סעיפים בחוק יישום תוכנית ההתנתקות שהגבילו את הפיצוי למפונים; סעיף בחוק האינתיפאדה שמנע פיצוי לפלסטינים שנפגעו שלא במסגרת פעולה מלחמתית; סעיף בחוק בתי הסוהר שאפשר בניית בית סוהר ותפעולו על-ידי זכיין פרטי; הוראת החוק שאפשרה לדון במעצרם של חשודים בעבירות ביטחון ללא נוכחותם; סעיפים בפקודת מס הכנסה שהעניקו הטבות מס ליישובים יהודיים ללא קריטריונים שוויוניים ועוד

7. סולד מקשרים בין שופטים לבין עיתונאים

8. מונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון לאחר חקיקת "חוק גרוניס", חוק שיזמה קבוצת חברי כנסת מן הימין כדי לאפשר את מינויו של גרוניס לפי שיטת ה"סניוריטי", אף שנותרו פחות מ-3 שנים לכהונתו. יוזמי החוק, שביקשו למתן, ואולי לשתק, את ביקורתו של בית המשפט העליון על הממשלה והכנסת, הביעו בתקשורת אכזבה מגרוניס ש"לא סיפק את הסחורה" מבחינתם

9. ביקש לחסום את המעבר בגשר שבין מתחם ה"סינמה סיטי" בירושלים למבנה בית המשפט העליון, מפאת כבודו של בית המשפט העליון

10. בתקופתו שודר לראשונה שידור שמע מבית המשפט העליון, דבר שאינו נהוג בישראל ונעשה רק פעמיים בארץ: במשפטיהם של אדולף אייכמן וג'ון דמיאניוק