ביקורת עצמית וחטאיה

מה לך עניין מאכזב יותר מוודאותו של החוזר בתשובה (לאו דווקא במובן הדתי). ממה נפשך, אם טעית פעם אחת, אין זה מן הנמנע שאתה חוזר וטועה עכשיו. זה היה הדבר המדכדך ביותר בהופעת הניאו-שמרנים באמריקה. הם היו לעתים קרובות סוציאליסטים לשעבר, אפילו טרוצקיסטים. במקומם הקודם הם היו מלאים בוודאויות, ובמקומם החדש הם היו מלאים בוודאויות; הם התנשאו מקודם, הם מתנשאים עכשיו, רק בכיוונים מנוגדים.

מקומו הטבעי של החוזר בתשובה הוא בין הספקנים. טעותו המוקדמת של החוזר בתשובה צריכה למלא אותו ענווה. לקח הטעות הראשונה הוא ההכרח לחזור ולהעמיד את אמונותיו בספק.

זו תופעה לא בלתי-מעניינת: הביקורת העצמית, הנערצת כשלעצמה, מביאה את המבקרים העצמיים להתפרצות עזה של קנאות, לשנאה עמוקה של כל ביקורת (בייחוד זו העצמית), לטיפוח של חוסר סובלנות כערך. בעיניהם, ביקורתם העצמית הייתה מאורע חד-פעמי. תרבותם והווייתם אינן מכשירות אותן לנהוג סובלנות אפילו בעצמם.

אפשר לתת שפע של דוגמאות מעולם הפוליטיקה והפולמיקה. נורמן פודהורץ, מן הכוהנים הגדולים של הניאו-שמרנות האמריקאית, נשאל פעם אם ישראל אינה זקוקה לביקורת קונסטרוקטיבית. הוא השיב בלי ניד עפעף, באמת בלי ניד עפעף, "כמו שמדבר הסהרה זקוק לחול".

אני מניח שיובל שטייניץ יכול להיחשב לניאו-שמרן קלאסי, במובן הזה שהוא עשה את דרכו אל חוגו הפנימי של בנימין נתניהו ממעמקי החשיכה של שלום עכשיו. אז לא היה לו ספק, עכשיו אין לו ספק, מי יודע לאן יוליכו אותו אי-ספקותיו. בקרוב נצפה גם בסרט על ענת רוט, המוסיפה להתבלבל, אבוי, בין שטחי המולדת ובין "כיבוש" (http://tinyurl.com/anat-rott).

העיתון המאלאי והקיסרות העות'מאנית

מה קורה למבקרים עצמיים, האוסרים ביקורת עצמית, אנחנו רואים באסלאם של ימינו. האסכולה הטהרנית, שהתפתחה במרוצת המאה ה-19, מחצי האי ערב ועד מאלאיה (מלזיה של ימינו), הניבה, גלגול אחר גלגול, את האחים המוסלמים, את אל קאעידה ואת דאע"ש; לא בקפיצות מיידיות, אבל בהחלט בקו ישר.

הביקורת העצמית של הראשונים הייתה נועזת ובונה. הם חשפו את מומיה של חברתם ללא רחם, הם גינו עצלות וניוון, אדישות וסבילות; והם כאבו את כאב שקיעתו הפוליטית של האסלאם, בייחוד בעימות עם המערב. עיתון מוסלמי, שנוסד לפני 115 שנה במאלאיה, שקד לדווח לקוראיו בחרדה אמיתית על ייסורי גסיסתה של הקיסרות העות'מאנית, מהלך אוקיאנוס הודי משם.

המבקרים הראשונים רצו גם לנער את האסלאם מתלותו בטפילים. המאמין אינו זקוק לתיווך בדרכו אל הבורא. מדרג דתי זר מעיקרו לאסלאם הסוני. אין כוהנים גדולים או קטנים. זו הייתה קריאת תיגר נועזת על ממסד, שהתפתח במרוצת מאות שנים של התפשטות האמונה. אפשר בהחלט להשוות את התנועה הטהרנית הזו עם הפרוטסטנטיזם בנצרות, מן המאה ה-16 ואילך.

שם גם שם, המחאה נגד המונופול של הסדר הקיים התפתחה במרוצת השנים לתביעת מונופול משל עצמה. האנטי-תיזה הייתה לתיזה, הביקורת העצמית לשעבר התחילה לחנוק כל רמז של ביקורת. אירופה נגררה אל מלחמות דת איומות. פרוטסטנטים רדפו קתולים בשם האמת וקתולים טבחו פרוטסטנטים.

השערים הנשגבים

למרבה המזל, שליחם של הקנאים הדתיים האיומים ביותר בעת החדשה גילה יבשת בפאתי מערב בדיוק בזמן, 30 שנה ופחות לפני הפילוג בנצרות. פליטי דת מבועתים יכלו אפוא להימלט מאירופה אל חוף מבטחים, ולכונן גני-עדן של מאמינים בצפון אמריקה, לפני שהעלו בעצמם כמה מכשפות על המוקד.

אבל ראו-נא לעומת זאת אילו שערים נשגבים פתח המרד הפרוטסטנטי בפני המערב: מחשבה מודרנית, העזה אינדיבידואלית, ספק עצמי. אחד הביטויים המעניינים ביותר של הפתיחה היה ביקורת הטקסט המקראי. לא זו בלבד שאנשים חדלו לעלות על המוקד בשם האמונה, אלא שקתדראות באוניברסיטאות אירופיות התחילו להעמיד בספק את ההיסטוריות של כתבי הקודש. הכנסייה חרקה שיניים, אבל השיניים האלה קהו והלכו.

מאז, כפירה בעיקר בתרבות המערבית היא כמעט עניין של מה בכך. ארגונים נוצריים, בייחוד באמריקה, מתקוממים מפעם לפעם נגד ביטויים הוליוודיים של הכפירה (כמו הסרט "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייטון, פרודיה על חיי ישו, 1979; או "הפיתוי האחרון של ישו", 1988). אבל ספרות מדעית ופופולרית ענפה מפרקת זה שנים, לבנה אחר לבנה, את כל בנייני העל של התיאולוגיה הנוצרית.

כיוצא בזה, פעילות אקדמית ענפה בישראל נוברת זה שנים באמיתות המהוללות של התנ"ך. היא רואה בישראל הקדמונית התפתחות של שבטים כנעניים; היא מטעימה את הפוליתאיזם הישראלי, ומייחסת את תחילת האמונה באל אחד לתקופה הפרסית, זאת אומרת תחילת הבית השני; ומעמידה בספק ארכיאולוגי רציני את עצם קיומה של מלכות ישראל המאוחדת תחת דויד ושלמה.

היה אסלאם? מתי?

האם מישהו מסוגל לתאר לעצמו אוניברסיטאות ערביות עוסקות בגלוי ובאופן שיטתי, או אפילו סמוי ואקראי, בשאלת ההיסטוריות של הנביא מוחמד? ומה הסיכוי שטלוויזיה ערבית תשדר סרט תיעודי מעולה, שהוקרן זה לא כבר בבריטניה, וטען שהאסלאם נולד רק 50 שנה לאחר שהפרשים הערבים בקעו מן המדבר וכבשו לעצמם אימפריה; וכף רגלו של מוחמד לא דרכה כלל במכה?

מתי אמונות ותרבויות מגיעות אל פרקן? מתי הן מסוגלות להניב ביקורת מדעית על כתבי הקודש שלהן, מבלי לשלוח את המבקרים אל מרתפי האינקוויזיציה, אם לא למטה מזה? כמה זמן יהיה עלינו לחכות לאסלאם, כדי שיצטרף אל המודרניות? כמה זמן נצטרך לחכות עד שבני אדם באשר הם יפסיקו להתייחס אל עצמם ואל אמונותיהם ברצינות כל-כך מוגזמת? (עד מתי נסיים רשימות בסימני שאלה?).