א. השבוע ראיתי קטע וידיאו שהותיר אותי חסר מילים, אך מלא התפעלות והערצה. בסרטון לא ראו חתול מעשן סיגר ונוהג על משאית. הוא גם לא היה קשור לאף אחד מהאירועים שזעזעו את העולם השבוע. כל מה שראו בקטע הקצר, שתי דקות כולה, זה איש לוגם מכוס מים ואז מחייך. אלא שלאיש קוראים ביל גייטס, והמים שמהם שתה זוקקו רגעים קודם לכן מצואה אנושית. ובקשר לחיוך, נגיע אליו. "צפיתי בחתיכות הצואה עולות במסוע ונופלות למכל ענק, שם הורתחו וטופלו", כתב גייטס. "כמה דקות אחר כך טעמתי את התוצאה: כוס מים טעימים. הייתי מוכן לשתות אותם כל הזמן". איזה איש.
מדובר בפרויקט חדש שחשף גייטס, המיועד לפתור שתי בעיות קריטיות בעולם השלישי. הראשונה היא אספקה של מי שתייה נקיים. השנייה היא תנאי הסניטציה. אנחנו, אתם ואני, ברי מזל שזה לא להאמין. כשהטבע קורא לנו, אנחנו פשוט סרים לחדר קטן, נקי בדרך כלל, עושים את שלנו, מורידים את המים, שוטפים ידיים וממשיכים בעמל יומנו בלי לחשוב על זה ולו לרגע. אבל לכמעט שניים וחצי מיליארד מאחינו בני האדם אין גישה לשירותים. הם עושים את מה שעושים איפה שהם עושים את זה, ואז ממשיכים בעמל יומם (ועמל יומם מבאס בהרבה). לרבים מהם, מן הסתם, אין גישה למי שתייה נקיים.
הפסולת האנושית הזו מזהמת את הקרקע, את האוויר ובעיקר את המים. כ-700 אלף ילדים בעולם, הילדים של כולנו, מתים כל שנה כתוצאה ממחלות הנובעות ממים מזוהמים ומחסור בתנאים סניטריים מינימליים. אלה שלא מתים, נדבקים בשלל מחלות המונעות מהם (וכתוצאה מכך, ממדינותיהם) להתפתח. גייטס והקרן שהוא עומד בראשה גמרו אומר להפוך את העולם למקום טוב יותר, כידוע. מלבד שלל המחלות שהקרן נאבקת בהם, הגיעו שם למסקנה שהבסיס הוא באמת הכי בסיסי: מים וסניטרייה.
הפרויקט החדש שלהם הוא מין מתקן ענקי בעל השם המגניב אומניפרוססור - מעבד-כול - המשמש כמכון טיהור שפכים עצמאי. האומניפרוססור לא זקוק לחשמל, הוא מייצר את הכוח שלו בעצמו. את הצואה הוא הופך למים נקיים ולחשמל, שני דברים שקשה למצוא במקומות שבהם הוא אמור לקום, שבהם ניתן להשתמש או למכור. המתקן שבסרטון מייצר 86 אלף ליטרים של מים ביום מצואה של 100 אלף בני אדם, ובנוסף 250 קילוואט חשמל. ואם דאגתם: המתקן שורף את הצואה בטמפרטורה של 1000 מעלות, ככה שגם אין ריח. בהמשך השנה יוקם פיילוט בדקאר, סנגל.
ההיסטוריה של הפילנתרופיה מלאה מיזמים מרהיבים שלא נותר מהם דבר, יכול להיות שזה גם מה שיקרה לאומניפרוססור. אבל רק דמיינו אם זה לא מה שיקרה לו.
ב. אשרינו שיצא לנו לחיות באותה תקופה כמו ביל גייטס, להלך איתו על אותה האדמה וכשחושבים על זה, גם לנשום את אותו האוויר שהוא נושם ולשתות ולהזיע את אותם המים (שימור החומר וכל זה) שלו. בכל אחד מאיתנו יש משהו ממנו. לא יודע מה איתכם, אותי זה מעודד. בטח בימים האלה. בעיניי הוא אחד מהאנשים הדגולים בהיסטוריה האנושית. זו לא הפעם הראשונה שאני כותב את זה ומקווה שגם לא האחרונה. כי עוד נכונו לו עלילות. שינה את העולם פעם, ישנה אותו שוב.
כבר המון שנים אני עוקב אחריו. הרגילו אותנו לראות בו את דמות הרשע הזומם לשלוט בעולם בעזרת התוכנות הזדוניות והבינוניות שהוא מייצר תוך כדי שהוא דורס את מתחריו. ישבתי בבית המשפט בוושינגטון כשמייקרוסופט נתבעה, ראיתי אותו במסיבות עיתונאים, בנאומים פומביים - אף פעם לא היה שמח כל-כך כמו בשנים האחרונות. לדבר על שירותים מרגש אותו הרבה יותר מלדבר על שרתים. מאז התמסר לפילנתרופיה הוא הולך ומצעיר, עיניו פעורות ובורקות תמידית כעולל בחנות ממתקים.
וכאן אני מגיע לחיוך שלו כשלגם מהמים. איזה חיוך, יא אללה. חיוך של ילד, מלא גאווה ואושר. אני מוכן לשים 86 מיליארד דולר (הונו המוערך של גייטס, האיש העשיר בעולם כבר יותר משני עשורים ברציפות), שלא יוצא לו חיוך כזה כשהוא ניגש לכספומט ומוציא בירור יתרה. זה לא חיוך שבא מהארנק, זה חיוך שבא מהלב. ומי שיוצא לו כזה חיוך של ילד אחרי שהשיג את כל העושר שאפשר להשיג - ובכן, גבירותיי ורבותיי, זהו אדם. לחייך, גייטס - ולחיוכך.
ג. הקוראים חדי העין של המגזין הזה ודאי שמו לב לכתבה הנוספת שכתבתי השבוע על מפעל לאסלות בבאר שבע העומד בסכנת סגירה (עמוד 20). הם ודאי חשבו לעצמם שיש פה משהו חשוד, או לכל הפחות הרימו גבה לנוכח המשיכה המשונה משהו לכל הדברים שאותם אנחנו מפרישים. אז ככה: המפעל היה צירוף מקרים משעשע, אבל אודה ולא אבוש: כמו כולכם - כן, כולכם - גם אני אוהב להתעסק בקקה.
עוד צירוף מקרים: ממש לאחרונה יצא בעברית (הוצאת בבל) ספר הגות בשם "היסטוריה של החרא" מאת צרפתי (נו מה) בשם דומיניק לפורט, ואני קורא בו בהנאה מרובה. אצטט: "מעולם לא היה נושא - אפילו לא סקס - שגרם לנו לדבר כל-כך הרבה. המולה משונה אופפת תמיד את הדבר-שאין-לו-שם, העשוי שתיקה מופתית ופטפוט בלתי פוסק". ממנו אני למד שלא רק אני ואתם - כולם, תמיד, אהבו להתעסק בקקי. את כל הברכות שלמדתי כילד הדחקתי בכוח, אבל את ברכת "אשר יצר" אני זוכר בחיבה גדולה: "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים-נקבים, חלולים-חלולים, שאם יפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים". ברכה מרהיבה, אם תשאלו אותי. ובמיוחד המשפט: "גלוי וידוע לפני כיסא כבודך" - אפילו אלוהים יושב בחדר קטן על כיסא קטן, אז מה יגיד ילוד אישה? אתם ודאי זוכרים מה החלק היחיד שבן אדם ראה מאלוהים אי פעם? נכון, טוסיק. יותר מזה? לא נראה לי.
אומרים שלאן שלא תיסע, תיקח את עצמך. זה נכון. אבל עצמך כולל את כל מה שבתוכך, את כל מה שאתה מייצר. כשאני חושב על זה, מסעותיי בעולם הם בעצם רשומון של קקי. בפעם הראשונה שהייתי בחו"ל, בפריז קצת אחרי הצבא, הדבר שהותיר בי את הרושם העמוק ביותר - יותר מהמוזיאונים, מהשדרות ומהאוכל - היו שירותי הבול קליעה. מטוקיו אני זוכר הכול, אבל לאסלותיה החלליות מקום מוזהב בזיכרונותיי. הודו היא מסע גופני לא פחות מרוחני, כמו שיודע כל מי שהיה: המעיים פועלים שם בעוצמה לא פחותה מהנפש. ובבקשה אל תגררו אותי לזיכרונות מאפריקה. משום מה אני זוכר יותר את השירותים במסעדות שישבתי בהן מאשר את האוכל, ובמטוסים אני רק מחכה שיבוא לי. להתפנות בשמיים - לא הגעתי יותר קרוב מזה ללהיות נשר.
נכון שאומרים שאתה זה מה שאתה אוכל? אז אם אתה זה מה שאתה אוכל, אתה זה גם מה שאתה מפריש. והאמת, אבל זה קצת אישי אז שיישאר בינינו: אין הרבה דברים שגורמים לי עונג רוחני כמו לאכול משהו בארץ א' ולהתפנות ממנו בארץ ב' - זה הדבר היחיד שיכול לגרום לי להרגיש כאזרח העולם. לדידי, חופשה נגמרת באמת רק כשנכנסת לשירותים בבית ונפרדת מהסעודה האחרונה שאכלת.
ויש קישור מנושא הטור לענייני היום: ז'ורז' וולינסקי, אחד מהמאיירים של שארלי הבדו שנרצח (יהודי קשיש ומוכשר כשד), ציווה כי גופתו תישרף וביקש שאפרו יפוזר בבית השימוש "כדי שאוכל להמשיך להעריץ את התחת של אשתי".
ד. אז מברוק עליך גייטס ובהצלחה עם לשנות את העולם. אבל תודה מיוחדת לך, נכבדי, על שנתת לי תירוץ לגיטימי למלא עמוד שלם על קקי.
דרור פויר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
