ביקורת מוזיקה: הצלילים הכי רותחים בעולם שייכים ל"אפטאון פאנק"

הצלילים הכי רותחים בעולם בחורף הנוכחי שייכים ל"אפטאון פאנק", הלהיט של מרק רונסון עם ברונו מארס. הם כבר הולאמו גם לטובת הפרומו של "קשת" לקראת שובה לשידור של "ארץ נהדרת". ולמרות שהוא שיר פחות טוב ממנו, "אפטאון פאנק" מתנהג ציבורית כאחיו הצעיר של "גט לאקי" המושלם מלפני שנתיים של דאפט פאנק עם נייל רוג'רס ופארל וויליאמס: הוא בוהק ונוצץ כשחזור מושלם לסול-דיסקו שהרקיד את העולם בדיוק לפני 35 שנה, על התפר בין שנות ה-70 לשנות ה-80. זה הקו השולט באלבום החדש של רונסון כולו, ויש בו אפילו שיר אחד טוב יותר מ"אפטאון פאנק". "דאפודילז" נשען על ליין באס קטלני וממכר ביותר, ומעל הגרוב השחור והתימני שלו משייטות מנגינה פסיכדלית ושירה חולמנית של קווין פארקר מ"טיים אימפלה" האוסטרלים. זה רגע השיא באלבום שרונסון אכן ייצר בו את האירוע המוזיקלי הגדול הראשון השנה. זו לא רק השתלטות "אפטאון פאנק" על פסגות מצעדי הפזמונים משני צדי האוקיינוס האטלנטי. יש בו הרבה אורחים, שכבות התייחסות, רעיונות ועניין. אבל רוב הזמן, מלבד שני השירים שהוזכרו, האלבום משכנע יותר לרוחב מאשר לעומק. הוא מפנק, אבל מותיר ספקות בנוגע לתוחלת החיים של השירים שלו. סטיבי וונדר קפץ לביקור עם המפוחית, קרלוס אלומאר הביא גיטרות מהאלף שעבר, כמו שנייל רוג'רס עמיתו עשה בדאפט פאנק. ג'ף באשקר, המפיק השותף של רונסון, ומי שכבר חתום על שירים של קאניה ווסט וג'יי זי, אלישיה קיז וטיילור סוויפט, שר כאן היטב בעצמו. ונרקם פה שיתוף פעולה נדיר ביותר בפופ, עם הסופר מייקל שייבון ("ילדי הפלא", "איגוד השוטרים היידיים"), שכתב חלק ניכר מהתמלילים.

אחרי שלל האזנות, לא לגמרי ברורה התרומה הגדולה של שייבון, מלבד השתלבות חלק מדימוייו באווירה הצבעונית הכללית שהיא הצדעה לשנות ה-70 המאוחרות. "במקרה של שריפה" , למשל, נשמע כהכלאה בין סטילי דן, 10 סי.סי. ואי.אל.או. שלוש להקות לבנות לחלוטין, שכל אחת מהן ייצרה בשנות ה-70 גרסאות משל עצמה לגוני המוזיקה השחורה. המקום שבו שחור ולבן נפגשים הרי סיקרן את רונסון תמיד. בעבודותיו הכי מוכרות עד היום, כמובן ההפקות באלבום המופת "בק אין בלאק" של איימי וויינהאוס, חזרו היא והוא, שני יהודים ילידי לונדון, לסול האמריקאי של שנות ה-50 וה-60. גם אלבום הסולו השני של רונסון - "version", שלטעמי נותר אלבומו הטוב ביותר, הצטיין במיוחד בחידושים מלאי עזוז שחור לשירים שהיו במקור לבנים.

מאז אותו אלבום מלפני שמונה שנים הוא הוציא אלבום נוסף, עם חומרים מקוריים, הרבה פחות מוצלח גם מקודמו וגם מזה הטרי. והוא הפיק מלבד וויינהאוס גם את פול מקרטני ולילי אלן, רופוס וויינרייט ורובי וויליאמס, כריסטינה אגילרה ודוראן דוראן, אדל והבלאק ליפס.

רונסון החל למעט עם השנים בעבודותיו כדי.ג'יי, ועדיין נחשב לסופרסטאר גם כתקליטן, ולאחד היקרים שבהם. אגב, הוא היה הדי.ג'יי בחתונה של פול מקרטני עם ננסי שבל, וחברו הטוב ביותר הוא שון לנון, בנו של ג'ון. רונסון, שנולד כבן לאצולת הפופ וגדל עם מיק ג'ונס מנהיג פורינר כאביו החורג, נחשב כבר מזמן לגיבור תרבות אולטרה-מסוגנן. אבל עכשיו, בזכות "אפטאון פאנק" והגעתו לראשונה למקומות הראשונים במצעדים כאמן עצמאי, רונסון עובר לעמדה אחרת של אליל המונים. השיר הזה גם עשה חסד לברונו מארס, מזמן כוכב פופ-סול ענק באמריקה, שרונסון הפיק חלק מלהיטיו האחרונים ועובד כעת על אלבומו הבא.

מארס, שגם מתופף בכל האלבום הנוכחי, נחשב בחוגים מסוימים למתקתק ולמסחרי מדי, ורק כעת, אצל רונסון, ובערך בתנועה הפוכה תדמיתית לזו של האמן המארח עצמו, הוא מקבל איזה הכשר של קוליות וגזעיות שהגיעו לו מזמן. אז בגיל 39, רונסון הופך מאחד הצעירים היהודיים הכי קוליים על כדור הארץ, לכוכב הפופ הלוהט של הרגע. מגיע לו. גם אם, לטעמי, מלבד הלחן היפהפה של Heavy and Rolling, "אפטאון פאנק" ו"דאפודילז", ספק אם מסיבת הסבנטיז העסיסית הזו תותיר חותם גם 35 שנה קדימה, ב-2050.

* ציון: 7

 המספרים של מרק רונסון

שוק המוזיקה הבינלאומי

מול קריסת תעשיית המוזיקה הישנה, "ספוטיפיי" רק הולכת ומתרחבת

ה"ניו-יורק טיימס" וה"רולינג סטון" דיווחו בסוף השבוע כי מספר המנויים בתשלום של חברת "ספוטיפיי" - (Spotify), שירות הזרמת מוזיקה דיגיטלי, שילש את עצמו תוך שנתיים בלבד. בשבוע שעבר, סוקרו כאן הצניחות במספרי מכירות השירים והאלבומים בארה"ב ב-2014, וברור ש"ספוטיפיי" וחברות דומות הן כרגע אפיק הצמיחה היחיד הנראה באופק למוזיקה הנצרכת באופן חוקי ותמורת תשלום תמלוגים. היום יש לחברה כבר 15 מיליון מנויים בתשלום, שמקבלים את שירותיה והזרמה אינסופית של מיליוני שירים, כשהם חופשיים מפרסומות. עיקר המשתמשים, 60 מיליון מנויים רשומים, עדיין צורכים את השירות בחינם במחיר החשיפה לפרסומות. שירותי החברה השבדית לא מסופקים בישראל, אף שישנן דרכים טכניות לעקוף את המגבלות ולהירשם אליהם גם כאן.

הגידול העצום במספר המשתמשים, חינמיים ומשלמים, לא ממש משכנע לא מעט אמנים, שמדירים את שיריהם מהמאגר של ספוטיפיי בגלל סכומי התמלוגים הזעומים שמגיעים אליהם. את הביטלס, טיילור סוויפט ותום יורק, לדוגמה, לא תמצאו שם. החברה, מצידה, טוענת שמאז יצאה לקהל לפני 7 שנים שילמה כבר שני מיליארד דולר כתמלוגים. ברור שזה סכום קטן יחסית למספר ההשמעות העצום. סוויפט יצאה נגדם פומבית לפני כמה חודשים, ודניאל אק, ממייסדי החברה, ענה לה שמטרתם לעבוד יחד עם האמנים ו"למקסם את ערך המוזיקה שלכם". האמת העצובה היא שכל חברות המוזיקה הגדולות בעולם כבר חתמו הרשאות להשתמש בשירות בקטלוגים שלהן, כך שזה מצטייר כקרב אבוד.

האמנים מצדם שואפים להגדיל את התשלום עבור עבודתם, אבל במקרה זה התאגידים מעדיפים להצטרף לאופציה הכמעט יחידה הקיימת מבחינתם, ולו לרווחים קטנטנים מהשמעות חוקיות, במקום לגבות את האמנים ולהימנע ממנה, אפילו רק זמנית, למען הגדלת הסכומים המשולמים להם.