מה הפרשנים לא מבינים

כמה שבועות אל תוך מערכת הבחירות, נראה שיש מסקנה אחת מהסיקור העיתונאי: כתבים פוליטיים בישראל רוכשים את דעותיהם בחנויות להרכבה עצמית. הן זולות, לא דורשות העמקה, וניתן למצוא אותן אצל כולם.

אלא שלא תמיד המוצר המהיר וה"מגניב" עובר את מבחן המציאות. כך, בצר להם, נאלצו פרשנים פוליטיים לאחסן בבוידעם את הטענה כי הניצחון של בנימין נתניהו ב-2015 הוא בלתי נמנע.

אלא מה, רעיונות של חנויות להרכבה עצמית יש יותר מאחד. בבחירות הקודמות מדובר היה באיחוד בין הליכוד לרשימת ישראל ביתנו, אותה היללו מרבית הכתבים הפוליטיים כפאר היצירה וכמפתח לניצחון מוחץ של קואליציית הימין בבחירות. צריך רק לחזור לטקסטים שכתבים ופרשנים פוליטיים הנפיקו כדי להיזכר שהתחזיות היו של 40 מנדטים לאותה רשימה. צריך גם לזכור את כל אותם קולות בתקשורת הפוליטית שקראו לכל מפלגות המרכז להתאחד, כי אחרת הן יתרסקו.

מה שקרה בסוף כולם יודעים: הרשימה המשותפת של הימין הבריחה חלק הבוחרים, הן ליש עתיד והן לבית היהודי. אביגדור ליברמן הגיע למסקנה זו מיד לאחר הבחירות האחרונות, ונראה שהוא לא ממש התרשם מאז מטיעונים בעד "איחוד".

הפעם, בבחירות 2015, הסיפור הוא רשימתם של יצחק הרצוג וציפי לבני, מצד אחד, ומרצ מצד שני, כשזו האחרונה מתוארת ככלה סרבנית. האיחוד הזה הכרחי, כך נטען, כי מרצ לא תעבור את אחוז החסימה - למרות שאף סקר לא טוען שיש סכנה כזו. זה הכרחי גם כי רשימת ה"מחנה הציוני" תספוג את קולותיה של מרצ, כי זה מה שציפי לבני עשתה למרצ ב-2009, ועל כן זה יקרה גם הפעם, כלומר בוחרי השמאל יתנו את קולם ליצחק הרצוג כדי שזה האחרון ירוץ להקים קואליציה עם ישראל ביתנו, החרדים ואפילו הבית היהודי.

אם זה נשמע מופרך, זה בגלל שזה אכן מופרך. היה גם מי ששיקר ביודעין וסיפר שהנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר - למרות שהחוק קובע כי המשימה מוטלת על מי שמציג את גוש התמיכה הגדול ביותר.

הפרשנים פשוט לא מבינים

אז מה גורם לאנשים שאמורים היו להבין דבר מה בפוליטיקה להעתיק אחד מהשני רעיונות ממוחזרים ולא ממש מבוססים? בסופו של דבר מדובר בחוסר יכולת להבין את התזוזה החברתית המהותית שחלה בחברה הישראלית של השנים האחרונות.

מדובר בצמיחתן של רשתות חברתיות של עובדים שכירים, עם פחדים מהותיים מאוד ועם תודעה שרק הולכת ומתעצבת, על ניצול, העסקה פוגענית, שירותים חברתיים ברמה ירודה והיעדר תקווה לשינוי מהיר.

הרשתות האלה הן שמובילות חלק מהשינויים בפעילות החברתית בישראל, ומאחוריהן קהלים הפעילים במגוון עצום של נושאים - מגינות קהילתיות, דרך ועדי עובדים ועד להתארגנויות פוליטיות.

שיאה של אותה תנועה חברתית הייתה, כמובן, המחאה החברתית של 2011. הייתה זו תנועה שבאה למטה, עם עשרות, או אפילו מאות, של "מנהיגים" מקומיים, של דוברים, של יוזמות שבאו מהשטח.

כל זה עדיין רוחש וקיים מתחת לפני השטח, אלא שבעיני התקשורת הישראלית העובדה המשמעותית היא ששני "מנהיגי המחאה" נבחרו לרשימת מפלגת העבודה. על כל אותם מאות אנשים שעדיין פעילים ויוזמים, על כל הארגונים, ועדים ואפילו קבוצות לא פורמליות בהן מתקיימים מפגשים בין בני אדם - התקשורת הישראלית לא שמעה.

אם רוצים להבין מה הכיוון אליה תלך הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות, ואפילו בבחירות הקרובות, צריך להבין מה מתרחש במקומות בהם אותו ציבור פועל, עובד ומתגורר, וכיצד מידע ודעות מועברים ברשתות החברתיות האלה.

כוחו של הספין התקשורתי קיים, אלא שבקרב אנשים וקבוצות של אותה שכבה חברתית הוא מוגבל למדי. מה יכולים לדעת כתבים שלא פתחו מעולם דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לדעת על האופן בו בני אדם חיים, עובדים ומתנהלים במדינה זו? מה יכולים אנשים שלא התעמקו בנתונים על רמת השירותים החברתיים להבין על הפחדים והשאיפות של האוכלוסייה?

מי שאינו מבין במגמות של תעסוקה, מי שלא ניסה להתעמק בשיעורי הצבעה על פני זמן, אינו מסוגל להבין מה באמת מתרחש במבנה הפוליטי של המדינה. זו הסיבה שהיומרה לחזות את תוצאות הבחירות כיום היא פשוט יוהרה וטיפשות, וכך גם הטענה שביום הבחירות רשימה אחת תספוג את הקולות של מפלגה אחרת.

הבעיה היא שעבור התקשורת הפוליטית בישראל, תופעות שקשורות לתזוזות חברתיות לא רק שלא מובנות לה, היא לחלוטין עיוורת לקיומן. לכן אנו נאלצים לקבל מנות גדושות ומיותרות של ניתוחים על תמרונים, איחודים או "דילים" בצמרת. בחנויות להרכבה עצמית, כנראה, עוד לא מוכרים ניתוחים חברתיים להרכבה מהירה.