סכנה ברורה ומיידית

מאז הודיע שר הביטחון אהוד ברק, כי "לאסד נותרו שישה חודשים" (חזון 2011), הרוב הגדול של הישראלים הניחו שבמלחמת האזרחים הסורית אין צורך לבחור שום צד. שיקיזו זה את דמו של זה, אמר דיפלומט ישראלי ל"ניו יורק טיימס". מה הצורך לבחור בין דבר לכולרה, אמר משקיף חד-עין וידען, ושיקף את דעת הממסד הביטחוני והאקדמי בישראל.

הטור הזה טען מלכתחילה את ההיפך, והסתמך לצורך זה על אילנות עיתונאיים גבוהים כמו ה"איקונומיסט" של לונדון; והסכים, בענווה אופיינית, עם שרי החוץ וההגנה של ארצות הברית, שדחקו בנשיא אובמה; ואפילו הניד בראשו, בדיסקרטיות מובנת, למשמע אחדות מצרחותיו של טאייפ ארדואן.

את איראן היה צריך לעצור ויהי מה; ובמלחמת האזרחים הסורית היה צריך להעדיף את האופוזיציה הסונית. זה היה עוד לפני דאע"ש, הרבה לפני דאע"ש; זה היה עוד לפני שהתרבו הסימנים לנוכחותן של שלוחות אל קאעידה. ואף כי ג'בהת א-נוסרה והמדינה האסלאמית אינן מקילות על מלאכת הבחירה, נוכחותן מסכנת את ביטחונה הלאומי של ישראל פחות לאין שיעור מנוכחות איראן וחיזבאללה.

אין כאן בשום פנים הקלת ראש בדילמה של הקבינט הביטחוני. בית אסד הפגין פעם אחר פעם מידה גדולה של ריסון עצמי. פלירט קצר ומחמאות הדדיות בין אבא אסד ובין אהוד ברק הניבו תהליך מדיני, שעצם התנהלותו הוכיחה נכונות סורית להשלים עם ישראל. מה מוטב היה אלמלא פרץ אביב ערבי, ואלמלא קשקשו ילדי דרעא כתובות גרפיטי על הקירות, ואלמלא איבדו נציביו של הינוקא אסד את קור רוחם והתחילו לירות לכל עבר.

אבל את הגלגל אי אפשר להשיב אחור, והשאלה מלכתחילה הייתה מה לעשות. תחת זאת, ישראל שכנעה את עצמה, או לפחות העמידה פנים, שהשאלה החשובה ביותר היא מה-לא-לעשות. קווים אדומים חיוורים נמתחו על המפה, וישראל אמרה שהיא לא תרשה לנשק שובר-שוויון לזלוג מן הזירה הסורית הפרוצה אל מחסני חיזבאללה בלבנון. כביכול, זה כל מה שעמד על הפרק, וחוץ מזה שיהרגו זה את זה.

עצום ממדים ומעורר פחד

האיוולת מתחוורת והולכת. אי אפשר להגביל נזק, כאשר הפרצות עצומות, כאשר המדינה האסדית מתפוררת, כאשר איראן וסוכניה הלבנוניים מניחים את היסודות לפרויקט אסטרטגי עצום ממדים ומעורר פחד: גשר יבשתי מטהראן לביירות. התקפת החייזרים על שיירת ג'יהאד מורנייה העניקה סוף-סוף את הראיות הנחוצות. כל מה שקורה בסוריה, לא רק דליפות של טילים מונחים, ישפיע במישרים על עתיד ישראל.

התגובות הפוליטיות הדוחות על התקפת החייזרים הן תוצאה כמעט טבעית של ההשתמטות משיחה על התפקיד שישראל אנוסה למלא במלחמת האזרחים הסורית, לטובת שיורה. הואיל והשאלה הזו נדחקה אל מתחת לשטיח, פוליטיקאים ישנים וחדשים מדברים עכשיו על מזימת ביבי-בוגי להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעות הסלמה מלאכותית ומכוונת.

נוכחות מתעצמת של האס.אס האיראני, זה הידוע כ"חטיבות אל-קודס", בדרום לבנון ובגולן הסורי, היא איום מפורש, ישיר ומיידי על ביטחונה של ישראל. אפשר לטעון כי הנוכחות הזו, עוד יותר מן הכור הגרעיני בנאטאנז, היא קאזוס בלי, סיבה למלחמה. סיבה או לא סיבה, אין עוד סיבה להניח שמלחמה כזאת לא תפרוץ במוקדם או במאוחר.

הממשלה הזו, הואיל ובזבזה את שאריות האשראי שלה על התנחלויות ועל התקוטטויות דיפלומטיות, תתקשה מאוד לשכנע את דעת הקהל, אפילו זו הפנימית, קל וחומר החיצונית. אבל צריך להבחין בין סוף האפקטיביות של מנהיגות נתניהו ובין הצורך המיידי להכיר באיום, ולטפל בו.

גנבו את "כס הטווס"

המחשבה האסטרטגית האיראנית היא עניין להשערות, מלומדות או לא-מלומדות. אבל ההיסטוריה והגיאוגרפיה אינן צריכות השערות. כל אימת שלאיראן, בשם כזה או אחר, היה די כוח, היא התפשטה בכל הכיוונים היבשתיים הפתוחים לפניה. ההתפשטות המסיבית האחרונה, במאה ה-18, הביאה אותה אל שערי רוסיה בצפון ואל מרכז הודו במזרח (את "כס הטווס" המפורסם שלהם גנבו קיסרי איראן מקיסרי הודו, כאשר חמסו את דלהי, בשנת 1739).

הניסיון הגדול האחרון להתפשט מערבה נכשל במאה ה-16. ניסיונות נוספים נעשו עד תחילת המאה ה-19. האימפריה העות'מנית הדפה אותם, אבל גם כך צבא פרסי כבש חלקים מגרוזיה של ימינו, כולל טביליסי, בסוף המאה ה-18.

בדרכה של התפשטות איראנית עומדת עכשיו רק נסיכות עצמאית קטנה ומוקפת אויבים, המנסה להתבונן באיראן בעיקר דרך עין אחת, הרדיואקטיבית. אבל האיראנים אינם זקוקים לפלוטוניום מועשר כדי לכונן את הגשר היבשתי.

למרבה האי-נוחות, הפירוש הזה של האיום האיראני אינו מתיישב עם הפירושים שמעניקה הקהילה הבין-לאומית. אובמה קרא זה לא כבר לאיראן ליישב את המחלוקת בענייני הגרעין, כדי שתוכל למהר ולהיות "מעצמה אזורית מצליחה מאוד". אמריקה ואירופה מאמינות, שהן זקוקות לאיראן בהדברת דאע"ש.

צריך להודות, כי דאע"ש נתפסת עכשיו כאיום ממשי הרבה יותר גדול על אורח החיים המערבי מאשר הניאו-אימפריאליזם האיראני. דאע"ש מאיימת כמובן גם על ישראל, ומפתה אזרחים לויאליים-רק-למחצה להתגייס אליה. אבל הוודאות של מלחמה אמיתית על שלום הגליל נוגעת בראש ובראשונה לאיראן ולראשי הגשר שלה.

איך היה חוזר ואומר קאטו הזקן, "את קרתגו יש להרוס". הוא לא היה רק שוחר נקם. הוא האמין, כי את קרתגו יש להרוס, או להרס מידיה. את איראן כמובן אי אפשר "להרוס". אבל הכרח הוא לדחוק אותה אל גבולותיה, הרחק-הרחק מזרחה מן הים התיכון.