מילה של בעל ניסיון

א. הרכבי המפלגות הולכים ומתבהרים לקראת הבחירות בעוד פחות מחודשיים, ורבים מנתחים ניתוחים ונותנים סימנים בכנסת הבאה עלינו לטובה: המזרחים סופרים מזרחים, הנשים סופרות נשים, העיתונאים סופרים עיתונאים, המתנחלים סופרים מתנחלים, הערבים סופרים ערבים, העולים סופרים עולים וכך הלאה. כל מגזר ומגזר גוזר נגזרות ודואג לייצוג נאות. אחרי הכול, שבטים-שבטים אנחנו ואם אין אנו לנו, מי לנו וגו'.

בתוך כל השמחה והצהלה, נדמה לי שנתון אחד, ודווקא חשוב, חמק איכשהו ולא מקבל את הכבוד המגיע לו: הגיל. הרי אפשר לטעון שגם גיל הוא מגזר, לא? מגזר משתנה, אבל מגזר; צורכי הילד אינם כצורכי החייל וצורכי הזוג הצעיר אינם כצורכי הפנסיונר. הגמלאים היו המגזר הגילאי היחיד שדרש ייצוג וזכויות, אבל כשם שקם כך נעלם. גם את מצב שולחיו לא שיפר, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה, לא חשוב מה את: מתנחלת או ערבייה, עולה חדשה או עיתונאית - הדבר היחיד שבאמת משותף לכולנו הוא הזמן העובר ומחליק בין הידיים, כמו חתיכת סבון במקלחת של בית מלון.

נדמה שסוגיית הגיל עלתה ברצינות רק פעם וחצי: החצי פעם הייתה כשהציג ליברמן את הרשימה שלו, שבלטה בצעירותה ובחוסר ניסיונה. הפעם הייתה בתשדיר גן הילדים של נתניהו, שהאמת, היה מצחיק ואף גילה לנו פן נינוח יותר של ראש הממשלה. במאמר מוסגר: הדבר רק הדגיש את ההבדלים ביני ובין כבודו: גני ילדים מעצבנים אותי, אבל אני מאוד אוהב לחכות לאוטובוס.

ב. בעצם, עזבו את שאלת הגיל. היא לא כל-כך מעניינת. הרי כבר למדנו מאלברט שהכול יחסי, כלומר שהשאלה המעניינת באמת היא שאלת הגיל שלי. זו נקודת ההתייחסות היחידה שאני מכיר לבחון לאורה את נבחרינו.

כבר ארבעים וארבע שנים וחצי שאני מהלך על פני האדמה היפה הזו, וכרגע אני עומד כ-15 שנים מעל הגיל הממוצע בישראל. בכנסת ה-19 ישבו 27 נשים וגברים צעירים ממני - מימין ומשמאל. חלקם באו והלכו ולא נודע כי באו או הלכו, כמו בועז טופורובסקי; חלקם עשו בושות, כמו דני דנון; אצל חלקם הצעירות עמדה בלב העשייה, כמו סתיו שפיר; וחלקם הותירו חותם עמוק על דברי ימי הבית והציבוריות הישראלית - שר הכלכלה נפתלי בנט, שנולד כשאני התחלתי ללכת, הוא דוגמה טובה (או רעה, תלוי איפה אתה עומד).

במיוחד הפתיעה אותי העובדה שזאב אלקין - האיש החזק בליכוד, בקואליציה ובכנסת בכלל, תותח של ממש בכל קנה מידה - צעיר ממני בשנה. הדבר הזה גורם לי לדיסוננס קוגניטיבי כל פעם מחדש. גם גלעד ארדן, שר הפנים - שר הפנים! - צעיר ממני. כנ"ל אופיר אקוניס או אבי וורצמן. מה קורה פה? מישהו מוכן לומר לי מה קורה פה? כי משהו בהחלט קורה פה.

ואם זה לא מספיק, כמו שזה נראה עכשיו, הכנסת העשרים תהיה עוד יותר צעירה מהיוצאת, ולא רק משום שהזמן לא עוצר אצלי ולו לרגע. מספיק להביט על הרשימות של מרבית המפלגות.

אז נכון שאנשים אוהבים לומר שהגיל זה בראש, אבל אתם יודעים איך קוראים לאנשים האלה, נכון? זקנים. הגיל, אחיות ואחים, הוא לא בראש: הוא מה שאתה, הוא המסלול שעשית, הפריזמה שדרכה אתה רואה ופועל, הוא שאיפותיך וחלומותיך וכמובן שהוא גם ההיסטוריה שלך.

מכאן יוצא שבהכרח כנסת צעירה עם ממשלה צעירה ושרים צעירים תהיה שונה מהותית, לא רק קוסמטית, מכנסת בוגרת. מישהו צריך לתת על זה את הדעת. אז למה לא אני.

ג. מה בעצם מטריד אותי פה? אנסה לשכנע אתכם שזה לא בגלל שאני מרגיש זקן, וגם שאין פה שום ניסיון להתנשא על צעירים ממני. פעמיים להפך: ראשית, אני האחרון שיתנשא על רקע גילאי. כמוכם, גם אני אעריך את הצעירה ואת הצעיר שעושים את הדבר שלהם בצורה הטובה ביותר, אשמח בהצלחתם ואשבח את עוז רוחם. הרי אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, וכולם היו בניי (גם אם לא תלמידיי, למזלם).

שנית, איך יכול בן אדם להסתכל על זאב אלקין ולהרגיש זקן? להיפך: אנשים כמו אלקין, בנט, שקד, אקוניס, זנדברג או שמולי גורמים לי להרגיש נער עול ימים, פוחז וחסר דאגות. אני מתעייף רק מלחשוב על שגרת יומם. עסקנות ועמלנות הן אמנם תכונות נדרשות כדי להזיז דברים, אבל אין כמותן כדי להפוך את הצעיר התוסס לדוד אפרפר. אז לא, זה לא זה. מדובר במשהו אחר, עמוק יותר.

ד. דוגמה מתחום אחר: לפני 15 שנים בערך הפסקתי לאהוב כדורגל באופן פעיל. פתאום נהייתי מבוגר יותר מהשחקנים ונראה לי מוזר להקדיש שעות ותשומת לב לילדים שרצים אחרי כדור ומרוויחים מלא כסף. אני יכול ליהנות ממשחק טוב, כמובן, אבל השחקנים הפסיקו לעניין אותי, גם אם פה ושם אני מצליח להתפעל ממהלך טוב.

זה בערך מה שקורה לי עם הפוליטיקה ועם הפוליטיקאים הצעירים. אני יכול להעריך אותם, ומעריך. אני יכול לסמוך עליהם, וסומך פה ושם. אני גם יכול להצביע להם, ואצביע. אבל, וזה אבל גדול, אני כבר לא יכול לכבד אותם כמו שכיבדתי פעם, לא כבני אדם - אני משתדל לכבד כל אדם - אלא כמייצגים של המערכת. אני מוצא את עצמי חוזר לשורשים האנרכיסטים שלי: המערכת, או הממלכה כמו שאומרים החבר'ה הסרוגים, נראית לי פתאום משהו שקשה לחוש אליו כבוד ויראה. היא נראית כמו משחק ילדים.

אולי זה החינוך שקיבלתי לכבד את המבוגרים, אולי אלה המבוגרים עצמם שעליהם גדלתי: מנהיגים שעשו דברים, שמסלול חייהם - תסכים איתו אידיאולוגית או לא - היה משהו שלא מהעולם הזה. אל אנשים בגילך או צעירים ממך, שלא עברו ברוב המקרים מסלול מעורר השראה במיוחד (מי מהם הקים מדינה?), קשה לך לחוש כבוד של אמת. מה הם ראו שאתה לא?

אני מאוד מצטער, אבל זיקנה היא חוכמה וניסיון הוא עוצמה. העיניים שראו יותר, רואות טוב יותר. כולנו התרגלנו לחוש שאנחנו יודעים הכי טוב, אבל זה שטויות. ושוב, איני מבטל את קסם הנעורים ואת כוחם. הם שלב הכרחי בדרך לבגרות.

ה. אנשים נוטים לבטל את התובנה הבסיסית הזאת. שנים של "העולם שייך לצעירים" דפקו לנו את המוח. אתה יכול לראות את זה בכל מקום, לא רק בפוליטיקה הישראלית. השאיפה הזו ל"פנים חדשות", מי אמר שכולם רוצים לראות פנים חדשות כל הזמן ומי אמר שהן בהכרח עדיפות?

נראה שאביגדור ליברמן ממש הפנים את המוסכמות הנ"ל. לא שהוותיקים שהביא קודם, כמו יאיר שמיר, עשו משהו. אבל מאיפה שלא תסתכל על זה, עדיף יאיר שמיר על שרון גל (רק לשם הדוגמה, הרי הכנסת מלאה בשכמותו). מה עשה האחרון? תוכנית בטלוויזיה ויזמות נדל"ן? לבטל את הניסיון והוותק זה לבטל את הפרספקטיבה. ומי רוצה לחיות בעולם בלי פרספקטיבה? זה כמו הורים צעירים לילד ראשון שבטוחים שאיתם מתחילה ההיסטוריה. היא לא.

ו. אבל מאחר שאת רוח התקופה קטונתי מלשנות ובטח מלעצור, נותר רק לפנות לחברי הכנסת החדשים והצעירים: הביטו לשמיים ואז הביטו על אחוריכם. זיכרו תמיד מאיפה לא זורחת השמש.

 דרור פויר