ראש ממשלה מעבר לפינה

"אלה חדשות טובות, חברים", אמר הנשיא, התבונן בספסלים השקטים של המפלגה הרפובליקאית, וקרץ. פרץ צחוק התחיל להתגלגל באולם המליאה של בית הנבחרים בוושינגטון, עד שהפך לרעם של מחיאות כפיים. המוחאים היו הדמוקרטים, מפלגת המיעוט בקונגרס, שנחלה תבוסה ניצחת בבחירות של חודש נובמבר.

הנשיא עתה זה סקר את הישגיה הכלכליים של ארה"ב בשנים האחרונות. "באשר הלכנו, שמענו את האומרים לנו שיעדינו מוטעים, או שאפתניים מדי; שאנחנו נהרוס מקומות עבודה, ונניב גרעונות אסטרונומיים. תחת זאת צפינו בצמיחה הכלכלית המהירה ביותר זה עשר שנים, גרעונותינו קוצצו בשני שלישים, ערכה של הבורסה הוכפל, והאינפלציה של הוצאות הבריאות היא הנמוכה ביותר זה 50 שנה".

במרוצת הנאום השנתי על מצב האומה, כל פיסקה נוטה להסתיים במחיאות כפיים. זו היתה פיסקה דרמטית במיוחד, והדמוקרטים קפצו על רגליהם, כדי להריע לה. אה, הם אמרו ללבם, אילו היו המלים האלה נאמרות בתוקף הזה לפני שלושה חודשים, אולי לא היינו מפלגת המיעוט.

לחוקק מכל הבא ליד

צירי הקונגרס והסנאטורים של מפלגת הרוב "ישבו על ידיהם", כמאמר הניב האנגלי. ברק אובמה אינו ידוע באילתורים רטוריים. הוא מדבר תמיד מתוך הטלפרומפטר, עניין שהרפובליקאים מנצלים זה שנים כדי לרמוז כל מיני רמזים דקים ועבים על האינטליגנציה הטבעית של הנשיא (הדמוקרטים נהגו לעשות אותו דבר לרונלד רייגן). אבל הפעם, הרפובליקאים הגישו את האילתור על מגש של כסף. "אלה חדשות טובות, חברים (people)", הוא אמר להם בחיוך.

עקיצות כאלה אינן עוברות לסוחר בוושינגטון. העיר הזו היתה בארבע השנים האחרונות מופת של פיצול פוליטי עקר, כאשר רוב רפובליקאי בבית הנבחרים ניטרל רוב דמוקרטי בסנאט, ויוזמות החקיקה החשובות ביותר שקעו בבוץ. עכשיו הקונגרס כולו נמצא בידי הרפובליקאים, והם מתכוונים בהחלט לחוקק מכל הבא ליד. הסיכוי שהם ייענו לנשיא כמעט באיזשהו עניין הוא קטן ביותר. אבל ברק אובמה נראה השבוע נמרץ, אופטימי ושש אלי-קרב.

בחודש פברואר יחזרו שני בתי הקונגרס ויתכנסו להאזין לנאום מפי מנהיג. מה מעניין יהיה החיזיון: שתי המפלגות יקומו על רגליהן להריע לו, בהפגנה של אחדות ושל הזדהות. יתר על כן, המנהיג הזה יקרא תיגר, מיניה וביה, על נשיא ארה"ב.

מה מזכירה לך 1981, מר נתניהו?

מוטב לקוות, שבנימין נתניהו יודע מה שהוא עושה. ראש ממשלת ישראל אינו זקוק לשיעור בפוליטיקה אמריקאית. הוא בילה את החשובות בשנות התבגרותו בארה"ב, והוא נכנס לחיי הציבור כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון. נאומיו באנגלית היו תמיד טובים יותר ומשכנעים יותר מנאומיו בעברית.

ראש הממשלה החליט להיענות להזמנת האופוזיציה, מבלי להימלך בדעת הממשל, לשאת נאום בפני שני בתי הקונגרס, בכוונה ברורה לערער על מדיניות הנשיא במזרח התיכון. לא היה כדבר הזה.

היו עימותים, בוודאי שהיו. מעניין ששני העימותים החשובים ביותר התרחשו בזמן שנתניהו מילא תפקידי-משנה בדיפלומטיה של ישראל. הוא היה מס' 2 בשגרירות בוושינגטון ב-1981, כאשר ישראל ותומכיה נקלעו לעימות מר עם ממשל רייגן בעניין מכירת מטוסי הביון והמעקב אייוואקס לערב הסעודית; והוא היה סגן שר החוץ בממשלת שמיר ב-1992, כאשר ממשל בוש האב סירב להעניק ערובות להלוואת-ענק (עשרה מיליארד דולר), שנועדה לפתור את מצוקת הדיור של עולי ברית המועצות. אפשר לומר על ראש הממשלה, שנסיונו הדיפלומטי הניכר נולד והתעצב בסימן עימות עם ממשלים אמריקאיים. בשני העימותים ההם, תומכי ישראל עשו שרירים, וחשפו מלתעות, במידה ששום ארץ זרה לא העזה מעולם לעשות. בשני העימותים ההם, בעלי הברית המקומיים היו חברי האופוזיציה בקונגרס. ב-1981, הדמוקרטים שלטו באחד משני בתי הקונגרס, וב-1992 הם שלטו בשניהם.

עשו להם שרירים

בשני העימותים, ישראל נחלה מפלה, אבל ב-1981 יצא מתוק מעז. הפגנת השרירים המרשימה ביותר באה לאחר שהסנאט, בשליטת הרפובליקאים, אישר את עיסקת הנשק עם הסעודים.

השדולה הפרו-ישראלית העמידה את כל הסנאטורים שתמכו בעיסקה על הכוונת. תרומות של יחידים ושל קבוצות, בהשראתה הלא-פורמלית (שחוקיותה הועמדה אחר כך בספק), מילאו תפקיד חיוני לחלוטין בהבסת חלק מן הסנאטורים האלה בבחירות של 1984. החיזיון ההוא נרשם יפה על המכ*ם הפוליטי. מאז, תמיכה מסיבית בישראל מצד שתי המפלגות הפוליטיות היתה לחם חוק.

ב-1992 לא היה לקונגרס תפקיד ישיר בהלוואות השיכון, מפני שההלוואות עמדו לבוא מבנקים פרטיים. הממשלה רק התבקשה לערוב להן. הערובה ההיא היתה מנמיכה במידה ניכרת את הריבית. ההחלטה היתה אפוא בידי הבית הלבן, והנשיא סירב להעניק אותה, מתוך התנגדות למדיניות ההתנחלויות של ממשלת שמיר. יצחק שמיר עצמו האמין, כי תבוסת הבחירות שלו ליצחק רבין ב-1992 היתה תוצאה של הסירוב האמריקאי לערוב.

היתכן שמר נתניהו מעצב את תוכניותיו לשנתיים הבאות בצלם 1981 (אם אמנם יתייצב בראש הממשלה הבאה)? אם כן, הוא עומד לנצל אשראי יקר מאוד, שנצבר בהרבה זיעה פוליטית. אשראי כזה, כי יבוזבז, לא במהרה יחזור וייצבר.

השנתיים הבאות יעמדו בסימן המירוץ לנשיאות. הטוענים לנשיאות משתי המפלגות אינם זקוקים לנאום במליאת הקונגרס, כדי להתחרות ביניהם ללא ליאות בהבעות תמיכה בישראל. הוציאו-נא את פנקסיכם, והתחילו-נא לחשב כמה פעמים יבטיחו המועמדים להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, וכמה פעמים יבטיחו לטלפן אל ראש ממשלת ישראל בוקר וערב לבקש את עצתו (הבטחה מפורסמת של מיט רומני ב-2012).

השאלה היא אם ישראל צריכה להיקלע במפורש ובמישרים לעימות הגדול, הבלתי-נמנע כנראה, בין הנשיא ובין הקונגרס. מועט הספק שהזמנת מר נתניהו לוושינגטון היא חץ מושחז במיוחד באשפתו של המזמין, יושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינאר.

שלא יצחיק את הרפובליקאים

הרפובליקאים הקדימו להודיע, שיוזמות התקציב של ברק אובמה אינן מעניינות אותם. "הוא חי במציאות חלופית", אמר אחד מהם ל"ניו יורק טיימס". בעיניהם, נצחונם הגדול בבחירות של סוף השנה שעברה העניק להם מנדט לפרק את כלכלת אובמה מעיקרה.

הנשיא אומר שהוא רוצה להטיל מסים על העשירים ביותר לטובת המעמד הבינוני? שלא יצחיק את הרפובליקאים. הם שמעו רטוריקה כזאת מאז מלחמת העולם השניה, בעיניהם היא ביטאה את תאבונה של "הממשלה הגדולה" לצבור כוח על חשבון האזרחים. הם לא קיבלו לידיהם את מלוא תהליך החקיקה, כדי להשביע את תאבונו של השמאל "לחלק את המשאבים מחדש".

הנשיא יגיש הצעת תקציב בעוד שבועיים, והוא מבטיח לחרוש את אמריקה לאורכה ולרוחבה כדי לעשות לה נפשות. כל זה מזכיר מאוד את תחילת 1995, כאשר ביל קלינטון ניסה להציל את שאריות אמינותו לאחר תבוסה היסטורית של מפלגתו בבחירות לקונגרס (היא איבדה את שליטתה בשני הבתים, בפעם הראשונה זה 40 שנה). הרפובליקאים אפילו לא העמידו פנים שהם מאזינים למשאלותיו. הם כתבו הצעת תקציב משלהם, שהנשיא סירב לקבל. מאבק ענקים התפתח, ובשיאו הושבתה הממשלה הפדרלית במשך שלושה שבועות מאין לה מזומנים.

הרפובליקאים לא ירצו לחזור על הטעות ההיא. היא הטתה את הבוחרים נגדם בבחירות לנשיאות של 1996, והעניקה לקלינטון עוד ארבע שנים בבית הלבן. יש כיום בין הרפובליקאים אחדים, המוכנים לנסות ולהגיע לעמק השווה עם הנשיא בכמה נושאים. עניינו של עמק השווה הוא הנכונות להתפשר, פה ושם. נסיון הקיטוב של השנים האחרונות מעמיד בספק את הסיכוי לפרגמטיות. על זה צריך להוסיף איבה אישית עמוקה לנשיא, שתומכיו טועמים בה לפעמים טעם של גזענות.

בין איידאהו להודו

כמעט פרדוקסלית, מעמדו של הנשיא השתפר בחודשים האחרונים. חדשות כלכליות טובות, או טובות יחסית, רודפות זו את זו. האבטלה פחתה לשיעור האופייני לימי גאות, מתחת ל-6%. שיעור הצמיחה מתחרה עכשיו בימים הטובים של ביל קלינטון ושל רונלד רייגן, 4% עד 5%. הנשיא מזכיר לשומעיו, שמאז נכנס לבית הלבן נוספו 11 מיליון מקומות עבודה. הסקרים, שהעמידו אותו סביב 40% של פופולריות, מגביהים אותו עכשיו עד 46%; לא הרבה בהשוואה עם רייגן ועם קלינטון, אבל הרבה מאוד בהשוואה עם בוש הבן - ועם אובמה עצמו.

הסקרים לא יתגברו על חלוקת הקולות בקונגרס. עקרותו של הנשיא בענייני כלכלה ופנים תפנה אותו אל ענייני חוץ, כפי שהפנתה הרבה מקודמיו בשלהי נשיאותם. הוא אמנם התחיל את מסע ההשתדלות שלו לטובת תקציבו דווקא במדינת איידאהו, במערב ארה"ב, מעוז רב שנים של הימין הנוקשה ביותר. זו היתה בחירה רבת-העזה ורבת-התרסה. אבל ניחומים לא יימצאו לו באיידאהו.

הוא ימצא אותם, לעומת זאת, בשפע רב בהודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו. הוא יגיע לניו דלהי ביום א', ויהיה אורח הכבוד במצעד הצבאי השנתי לציון יום הרפובליקה. עיר הבירה של הודו מתעטפת בחגיגיות, ופועלים שוקדים על צביעת סימני דרך דוהים. הבוקר שמעתי ש"כל החנויות ייסגרו שלושה ימים לכבוד אובמה", שזו אולי הגזמה קלה, אבל ביטוי ברור לאופי האימפריאלי של הביקור. איש לא עשה כן לטובת נשיא סין, או נשיא רוסיה, שהיו כאן לאחר חילופי השלטון בהודו, באמצע השנה שעברה.

ההודים יאהבו את אובמה אהבת נפש. הוא זקוק לכל קורטוב של חיבה ושל חמימות, לפני שיחזור לוושינגטון הצוננת והעוינת. בהודו, ראש ממשלה ימני, לאומני ודתי יחבק אותו, ויישא איתו נאום רדיו משותף לעם ההודי. בוושינגטון, מעבר לפינה, ימתין לו ראש ממשלה ימני ולאומני במחווה של חוסר רצון טוב.

 הכלכלה השתפרה

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny