1. צריך לשגר ברכה חמה ליעקב שחר: ברוך שובך למשחק. נעלמת לנו בשנים האחרונות. האמת, התגעגענו לבעל הבית העשיר, העוצמתי, שבנה את מותג הכדורגל המצליח בישראל בשני העשורים החולפים, שמסוגל להנחית אצלו בתוך פחות משבוע שתי פיגורות מקומיות כמו אלירן עטר (חתם) ואיתי שכטר (בדרך).
שיעור היסטוריה קצר: בתחילת עונת 2006/07, זחוח משלוש אליפויות רצופות תחת רוני לוי וחמש אליפויות בשש שנים (וקמפיין אחד אדיר בצ'מפיונס ליג) - שחר חשב כנראה שהשמש זורחת בקרית אליעזר ושוקעת בכפר גלים. שלחיפה אין סיכוי להפסיד, גם אם תתחיל להתכווץ כלכלית. אחרת, ודאי לא היה מאפשר לארקדי גאידמק לקחת לו את אריק בנאדו ומיכאל זנדברג; ולמוני הראל לגנוב לו את וואליד באדיר; ולבולטון לשדוד לו את עידן טל - והכל בקיץ אחד. בנקודת הזמן הקריטית הזאת, שחר הפסיק כמעט לחלוטין, כקונספט - להשקיע ברכש ישראלים בכירים, מוכחים, בגיל הנכון ובשלב הנכון בקריירה שלהם. לא, תמיר כהן ויוסי בניון לא ענו להגדרות האלו. ובוודאי שלא עידן ורד, חן עזרא, חן עזריאל, אלכסנדר זהבי, עלי עותמן - שהיו ניסיונות לתפוס מציאות שניתן יהיה לקדם ולמכור, משל הייתה חיפה חוות השבחת סוסים. וזאת רשימה מיקרוסקופית בלבד של שחקני קונספט מהסוגה הזאת שהגיעו לחיפה מאז.
ההצלחות בכל זאת חזרו זמן לא רב לאחר מכן: אל הוואקום שנותר בליגה אחרי התמוטטות בית"ר של עידן פוסט-גאידמק, נכנסו שני מחזורים שונים של שחקני בית ירוקים מצוינים - מדוידוביץ' וקינן, דרך כיאל, גולסה וקטן, ועד רפאלוב וחמד - שהתחברו יחד כדי להעניק עוד שתי אליפויות שקרניות לחיפה ב-2009 ו-2011. שקרניות, כי היה ברור שבשלב מסוים מישהו ימלא את החלל. לממלא החלל המרכזי קוראים מיטש גולדהאר, אבל אפילו אלונה ברקת הצליחה למשוך אליה בשנתיים האחרונות פיגורות מקומיות מרשימות יותר מאשר מכבי חיפה. מרוב שהאמין והתעקש על הקונספט שלו - איבד שחר את האחיזה שהייתה לו על ההגמוניה בכדורגל הישראלי.
ייתכן כי עטר ושכטר לא היו מגיעים אילולא ההתרסקויות של חיפה בשנים האחרונות היו כה קולוסאליות. זה לא ששחר מתחרה על אליפויות ומפסיד: הוא אפילו לא נמצא באיזור. פער של 21 נקודות מהפסגה היום, 31 בתום העונה שעברה, 13 ו-15 בשנתיים לפני כן. ייתכן כי גם לאוהדים יש משקל בהחלטה המאוד מפתיעה של שחר לשנות פתאום את דרכיו בינואר 2015: אותם אוהדים שמצד אחד מנפצים השנה את כל שיאי התמיכה הכמותיים האפשריים בקבוצה, ומצד שני - לראשונה ביותר מ-20 שנות בעלותו של שחר - העזו להעביר לאחרונה ביקורת מאורגנת וגלויה על המדיניות של הבוס.
הבעיה של שחר היא שאת הנזקים המקצועיים של השנים האחרונות אי אפשר לתקן בזבנג אחד. המבחן האמיתי יגיע ביוני-יולי.
2. המנטרה שמגיעה מהפועל ת"א ביומיים האחרונים: עכשיו, כשהפה הגדול של ברקוביץ' כבר לא פה, הכל יהיה רגוע ושקט יותר. בשפת הוואטסאפ והאינסטוש אפשר להגיב לזה במילה אחת: פחחחח. ברקו, צריך להבין - אמנם לא היה קיסם אלא יותר בול עץ שנזרק אל תוך המדורה; אבל זאת לרגע אחד לא הפסיקה לבעור, פחות או יותר מאז אותו יום בקיץ 2012 בו היא נדלקה, לאחר שחיים רמון כינס מסיבת עיתונאים והודיע כי הוא הבעלים החדש של המועדון.
כרגע, הרעשות הרקע במתחם וולפסון כוללות את ראשו המתנדנד של אסי דומב. אחרי שהוא יושלך החוצה (לא בטוח אם זה יקרה בעוד יומיים, או אחרי התבוסה בדרבי בעוד שבוע וחצי, או בעוד חודשיים - אבל זה יקרה), יחזרו לעסוק בהפועל בכרוניקה הקבועה: יש כסף, אין כסף, למכור את ורמוט, להשאיר את ורמוט, מה קורה עם החוב לטביב, מי הבעלים?
הפועל, וזה לא איזה גילוי מרעיש, זועקת לניקוי אורוות טוטאלי. חייבת שיגיע אדם שישליך החוצה, או לחילופין ידאג להשתקתם, של 200 אלף בעלי המניות שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר; של הפרסומאים והיח"צנים שמקיפים את המועדון; של האוהדים-מקורבים שבוחשים בקדרה; וכמובן, היא חייבת אדם שימנע הבאתם של גימיקים מועדי כישלון מראש, כמו ברקוביץ'.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.