האיש שהשקיע בפייסבוק וטוויטר נותן טיפים לישראל

בלהיטותי להימנע מהפקקים של סן פרנסיסקו, אני מגיע לטמרין, מסעדה וייטנאמית מודרנית ומתוחכמת בפאלו אלטו, חצי שעה לפני הזמן שקבענו. ב-12:27 בצהריים, שלוש דקות לפני שהוא אמור להגיע, מארק אנדרסן מסמס לי מהרכב שלו, "כבר מגיע".

כשאני חושב על הנימוסים הנאים של יזם ההון סיכון המיליארדר הזה מהמערב התיכון, הנייד שלי מתעורר שוב לחיים, עם ההודעה: "אופס, נעצרתי על שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה (סמיילי). מעשה טוב לא עובר בלי עונש".

אני נערך להמתנה, מנסה להאזין לשיחה בצרפתית על ספרות אלקטרונית מהשולחן הסמוך, וממש לפני השעה 1, אנדרסן מגיע. גבר לבבי עם התנהגות שקטה, ללא סימני מתח מהמפגש שלו עם המשטרה שעצרה את מכונית הטסלה בת השנתיים שלו.

הוא שואל ממה התרשמתי בביקרו שלי בעמק הסיליקון, וכשאני מציין את תרבות שיתופי הפעולה, הוא קורן כאילו מדובר על מחמאה אישית. "לא האמנתי שאנשים התנדבו לעזור לי", הוא נזכר בהגיעו העירה לפני 20 שנה, "זה רחוק ממה שגדלתי עליו".

בשנות ה-90 הוא עבד כמתכנת סטודנט במוזאיק, אחד מדפדפני האינטרנט הראשונים. ב-1993 הוא עבר לקליפורניה לחפש עבודה ונפגש עם ג'יימס קלרק, שחשב שאי אפשר להפוך את מוזאיק לחברה מסחרית. החברה שינתה את שמה לנטסקייפ, והנפיקה את עצמה ב-1995. בגיל 24 אנדרסן היה שווה 58 מיליון דולר. כעבור שנה הוא הופיע בשער גיליון "החנונים המוזהבים" של השבועון טיים, כשהוא יושב על כתר זהב ברגליים יחפות.

"הייתי איום ונורא במבט לאחור", הוא מודה, "היתה בגיל מוקדם תחושה שאני יכול לבנות דברים מפני שהייתי מעורב במחשוב וקידוד. הגילוי הגדול של החיים שלי היה כשהגעתי לעמק וגיליתי שאנשים מוכנים לשלם לי על זה".

מאז הוא עשה לעצמו שם של משקיע, גם פרטי וגם כאחד ממייסדי אנדרסן הורוביץ, קרן הון סיכון של 4 מיליארד דולר שהוקמה ב-2009. ההשקעות שלו כוללות את פייסבוק, סקייפ, אייר בי.אנד בי. וטוויטר.

"דחיית סיפוקים היא דבר גדול"

זו דרך ארוכה מהשורשים שלו בעיירה הקטנה סמול ליסבון בוויסקונסין, כשהוא חש ששיקאגו היא X"עיר קוסמופוליטית גדולה עם אנשים יפים". המשפחה המורחבת שלו עסקה בחקלאות באיובה. אביו לואל מכר זרעי תירס של חברה חקלאית. אמו פטרישה היתה עקרת בית. "אם אתה לא זורע את השדות בזמן, או מדשן אותם, יש לך בעיה אמיתית. אתה לא יכול להדחיק את זה, הלך לך המשק. אנשים שם הם מעשיים בצורה מדהימה, עובדים קשה. דחייה של סיפוקים היא דבר גדול. הקלווניזם עמוק מאוד. זה מכין אותך די טוב לקריירה של הנדסה".

הוא מתייחס בהתלהבות למאמר של טום וולף על רוברט נויס, מייסד אינטל שגדל בחווה באיובה. וולף מקשר את האתוס הפתוח של אינטל ואת תרבות מחיצות העבודה שלה לשוויוניות של חיים בחווה חקלאית. "כשקראתי את זה, מיד חשבתי, כמה שאני מכיר את זה".

כילד הוא הוקסם מטכנולוגיה. "יש לי את כל הסדרה של טום סוויפט משנות העשרה עד שנות ה-50 של המאה שעברה במשרד שלי. זה היה כנראה הדבר הכי חשוב שקראתי", הוא אומר על ספרי המדע הבדיוני וההרפתקאות שגיבורם היה ממציא בגיל העשרה ("טום סוויפט וטלפון המצלמה שלו" היה כותר אחד מ-1912), "אהבתי את כל הדברים שהוא המציא".

הוא חושב שהיה בר מזל שנולד בשנות ה-70: הוא היה בן 6 כאשר אפל החלה להיכנס לתרבות האמריקנית. המחשב האישי הראשון שלו נקנה חנות רדיו שק. "הצלחתי לחסוך כדי לקנות TRS-80 ב-300 דולר", הוא נזכר.

הוא היה גם בר מזל בהחלטה שלו ללמוד הנדסה באוניברסיטת אילינוי: היא היתה אחד מארבעה מוסדות בלבד שנבחרו על ידי הקונגרס לאירוח מחשבי-על של 20-40 מיליון דולר במחצית שנות ה-80. האוניברסיטה הזו מימנה את ה"אינטרספטנט", שהפך להיות האינטרנט.

אנדרסן רואה את הטכנולוגיה כמאפשרת את מה שהוא מכנה "ההתעוררות הגדולה". הוא משחק באייפון שלו בחיבה ואומר ש"לב"אנחנו מחפשים את אלו שתכנתו כבר בגיל 10",חור הקטן הזה כאן יש את הכוח ששווה למחשב-העל שאני השתמשתי בו, והדבר הזה מצוי עכשיו בידיים של 2 מיליארד בני אדם".

"זה יהיה משוגע"

אחד השימושים התכופים שלו בכוח הזה הוא טוויטר. הוא התחיל לצייץ ברצינות לפני שנה. בתוך שישה חודשים הוא שיגר 22,300 ציוצים, וכיום, לפי בלומברג, הוא מצייץ בממוצע 100 טוויטים ביום לכמעט 250,000 העוקבים שלו. האם הוא כותב את כל הטוויטים בעצמו? "לעולם לא הייתי נותן למישהו אחר גישה לחשבון טוויטר שלי, זה יהיה משוגע".

העניין שלו בטוויטר הוא רחב יריעה, מסקירות בהמשכים על נושאים כלכליים עד לשאלת ההגירה. האופטימיות שלו ביחס לטק מעוררת בו זמנית הערצה ולגלוג. ביוני האחרון, כתבה ב"סלון" טענה שהוא משתמש בטוויטר כ"במה אישית להטפה על ההר בסגנון של עמק הסיליקון". קארל אייקן, המשקיע האקטיבי שהיה לו סכסוך פומבי עם אנדרסן על ישיבתו במועצת המנהלים של אי-ביי, תיאר פעם את אנדרסן כ"בעל קול צווחני שרק כלב יכול להבין", ואנדרסן הפקיע את הציטוט הזה לטובת הביוגרפיה שלו בטוויטר.

זה לא כל כך הקול שלו כמו מהירות הדיבור שהופכת את ארוחת הצהריים לניווט בין מפלי שיחה. הוא מקצר משפטים, כאילו הדיבור לא יכול לשמור על הקצב של הרעיונות. התמליל של השיחה שלנו שנמשכה שעתיים מגיע ל-20,000 מילים. כמה מהתשובות שלו ארוכות יותר מ-1,000 מילים. בדרך כלל הוא רהוט, לעיתים חוזר על עצמו, לעיתים קרובות פרובוקטיבי.

אחרי מונולוג עוצר נשימה על אסיה הוא מציע, לשמחתי, שנזמין את האוכל. הוא מתכנן "לאכול משהו קל". "האוכל כאן מצוין, בריא מאוד. אני כבר קליפורני לגמרי. עשיתי פנייה של 180 מעלות מצ'זברגרים וצ'יפס עד לכאן".

כאשר המלצרים מגיעה, הוא מזמין "בשר בקר רוטט" עם שעועית בקארי ותה קר. אני שואל אם הוא תמיד מזמין אותו הדבר. "ניקזתי את כל מה שלא צפוי בחיים עד כמה שאפשר, מפני שמדובר על משהו לא צפוי. אני באמת אדם משעמם. לאשתי ולי אין חיי חברה, אנחנו לא נוסעים, לא יוצאים לחופשות, לא יוצאים מהבית".

כשאני מזמין הוא ממשיך את הנושא של כמה שגרתיים הם חיי החברה שלו יחסית לפלוטוקרט כמוהו. "אנחנו אוכלים בבית כמעט בכל לילה, צופים בכמות אדירה של טלוויזיה וסרטים". הוא מייחס את הרנסנס היצירתי של הטלוויזיה לקהל האינטרנט הרחב שלה. "בימינו הטלוויזיה מוכרת גם לנטפליקס ואמזון ומיקרוסופט וסוני ויאהו".

הוא אוהב טלוויזיה, הוא אומר, מפני שהיא הופכת את הכותב לבוס, ומשווה אותה לחברות הטק הטובות ביותר שנבנות מכך שהמייסד הוא הממונה במשך שנים ארוכות. "אגב, תסריטאים הם לעיתים קרובות משוגעים. הם לא צפויים, הם לא בהכרח מתפקדים על תקציב או לוח זמנים שאתה רוצה. הם מתווכחים הרבה. זה אותו דבר עם מייסדים. כך אתה מקבל את הקסם".

"שיט, זה בעצם עובד!"

הערצת מייסדים היא דבר בסיסי בפסיכולוגיה של אנדרסן ובזהות שלו כיזם הון סיכון. הוא מקבל 2,000 פניות בשנה, ותומך בכ-15. הוא מחפש בדרך כלל יזמים גם הכשרה כמהנדסים. הוא אומר.

אני שואל אם יש לו בעיה עם העדר של נשים יזמיות. "זה תלוי במה אתה מתכוון בבעיה", הוא משיב, "כולנו שמענו סיפורי אימה על מה שעבר על נשים כשהן הגיעו לעמק הסיליקון".

אני מבקש דוגמה, והוא מתקומם. "תעשה חיפוש באינטרנט! אני לא הולך לתת לך דוגמה". אני לא מבקש שם, אני מסביר. "אני לא הולך להצביע על אף אחת!", הוא משיב בכעס.

מיעוטים ונשים הם ללא ספק דברים שהוא חשב עליהם, אבל בנושאים אחרים, הוא מתנגד לחיפוש אחרי אשמים. "ב-2004 סיסמת היום היתה מיקור חוץ. ב-1989 האשמה נפלה על יפן. כעת מאשימים את הסינים. תמיד יהיה מישהו מאיים. אני חושב, לעומת זאת, שהגורל של ארה"ב מצוי בידיים שלה".

הכל יהיה בסדר, הוא אומר, אם רק נאפשר יותר טכנולוגיה. "אם לא נבין את זה די מהר, לא נוכל להרשות לעצמנו דברים כמו ביטוח לאומי ומדיקייר (הביטוח הרפואי לגמלאים). אנחנו זקוקים להרבה יותר פריון מהשיעור המצטמק של אנשים שהולכים לעבודה".

האם הוא חושב שיש גל מחאה נגד חברות טק חזקות? הוא נשען קדימה כדי לתת לי שיעור בהיסטוריה. אחרי פקיעת בועת האינטרנט, העניין הפוליטי התנדף. יזמים תאבי בצע מהחוף המזרחי נטשו את ספינת הטק. בסוף שנות ה-2000 הטק חזר: פייסבוק מתפתח, אייפון יוצא לשוק, אנדרואיד, וויי-פיי. אנשים מחוץ לעמק הסיליקון אומרים לעצמם פתאום, "שיט, זה בעצם עובד!"

המלצרית מגיעה עם המנה העיקרית. אנדרסן נוטל את מקלות האכילה, ואומר "זה כנראה יהיה הצ'אנס האחרון שלי לאכול".

למרות שאני מציע לדבר כדי שהוא יוכל לאכול, הוא מתעלם ממני, ומכוון את המקלות לשעועית. "וכך זה היה הלם, ואחר כך זה כיול מחדש של כוח. מה זה אומר על כוח תרבותי? מה זה אומר על כוח כלכלי?".

אני טועם את הבשר שלי במזלג, ואנדרסן אוכל הרבה פחות, מחזיק את הבשר שלו באוויר עם המקלות במשך דקות כשהוא מדבר. הוא מבטל את הדיבורים על בועת טק. "ברגע שמשהו עובד בטק, האנליסטים, הכתבים, האנשים בטלוויזיה אומרים מיד שזאת בועה".

"יפן מבשרת את העתיד"

"אין תנועת מחאה", הוא ממשיך. "חברות טכנולוגיה נשארו פופולריות. יש רק את תנועת המחאה של ה'ניו יורקר' ו'הניו יורק טיימס' וה'ניו ריפבליק' ואוניברסיטת הרווארד".

אני שואל למה הוא חושב שהמחאה מגיעה משם. "הם מאוימים. זה כיול מחדש של כוח והשפעה. יש כאן גם אלמנט של עוינות בין החופים. החוץ המזרחי עוסק במדעי הרוח, החוף המערבי בהנדסה. אלה שתי תרבויות. זו יריבות בנוסח שואו". שואו, כימאי וסופר בריטי, זיהה בשנות ה-50 את שני המחנות: מדעי הרוח והמדעים המדויקים.

אנדרסן נרגש, מנענע ברגלו ומנופף במקלות האכילה הריקים שלו. האם המאבק הזה עדיין קיים? "ללא ספק. באוניברסיטת אילינוי יש את רחוב גרין, שחוצץ בין קמפוס ההנדסה מצפון וקמפוס מדעי הרוח מדרום. בצפון הכל עניין של כסף. בדרום כל הבניינים מתפוררים. זה כמו להיכנס לעולם אחר כשהולכים ללמוד היסטוריה. שם בקמפוס אתה רואה את זה. רואים את זה גם באוניברסיטאות אחרות".

מעניינת אותו התפיסה של סנו, לפיה קיימת תרבות שלישית, שבה הטכנולוגים עוסקים בבעיות תרבותיות ולהיפך. "אנחנו זקוקים ליותר מזה", הוא אומר. הוא נהנה מהשיטוטים שלו ב"מדיה ההומנית", עם השקעות באתרים כמו BuzzFeed ו- Reddit, ומחיזוי מגמות על בתקשורת.

"העיתונות הכלכלית והעסקית צריכה להיות ממש בסדר, להצליח מאוד. אנשים צריכים לדעת מה קורה". מצד שני, במה שנוגע לחדשות כלליות, אנשים רוצים פשוט אישור לדעות הקדומות ולהטיות שלהם". הוא ממשיך ומייעץ לפייננשל טיימס לוותר לגמרי על המהדורה המודפסת שלו.

"אני מנסה לאמן את עצמי לא לעשות חדשות", הוא אומר, למרות היותו פרובוקטור של ציוצי טוויטר. "אנשים שאוהבי אותי ואכפת להם ממני אומרים לי, 'מארק, אתה יכול לדבר על הנושאים הללו מבלי לציין שמות של אנשים'". אני מנסה לשאול מיהם אותם אנשים, והתשובה לא מאחרת להגיע: "שוב אתה מנסה לגרום לי לציין שמות".

הוא מרחיק ממנו את הצלחת שנשארה לא גמורה. "אני לא קם מוקדם, והיתה לי ארוחת בוקר ענקית", הוא מסביר. סוף הארוחה לא מציין מעבר לשיחה קלילה יותר. אם זמן הארוחה הוא דיבר על ביוגרפיות של ג'ון קנדי ומאמרים של הכלכלן ריצ'רד תאלר, כעת הוא מציע את דיעותיו על הדמוגרפיה.

"חברות אנושיות הולכות להתעשר. כל שיעורי הילודה הולכים לרדת. יפן היא המבשרת של העתיד של כולנו". בארה"ב, הצמיחה היתה מואטת אלמלא ההגירה הלא חוקית. "זה הדבר הטוב ביותר האפשרי שיכול לקרות לנו, ואני מוצא שזה אירוני שאף אחד לא רוצה לדבר על זה".

כעת אנדרסן פונה לשוקי המניות (הוא יושב בכמה מועצות מנהלים, כולל של פייסבוק ו-HP). החשש הגדול ביותר שלו? "יש כל כך הרבה אנשים שמקבלים כסף כדי להפוך את הבעיות לקשות יותר: רגולטורים, מוכרים בסחר (שורט), משקיעים פעילים, מומחים למשילות, אנליסטים. הלחץ שאתה צריך לעמוד בו כשאתה חברה ציבורית פשוט מדהים, והוא נוחת עליך מתריסר ממדים. אתה אומר לעצמך, 'אני לא מאמין שכל האנשים הללו משתכרים כדי לתקוף אותי בצורה כזו' ".

למרות הנטייה לפרנויה, אנדריסן חושב הרבה על פיננסים. שוקי המניות נרתעים כעת מסיכונים ומשותקים מרגולציה, הוא אומר, ופירוש הדבר הוא שהמשקיעים מהציבור "לא יקבלו את התשואות". חוץ מזה, לקבוצות טק יש גישה למיליארדים של הון פרטי למימון צמיחה, ולכן יש להן פחות צורך בשוק ציבורי. כל הרווחים, לכן, מגיעים לידי קבוצה צרה של משקיעים פרטיים כמוהו, ולא לקרנות הפנסיה.

"מיקרוסופט הנפיקה את עצמה ב-1986 בשווי של 300 מיליון דולר. היא הפכה לחברה של 300 מיליארד דולר. המשקיעים מהציבור הרוויחו פי אלף. כשגוגל הונפקה ב-2004, היה לה שווי של בערך 30 מיליארד דולר והיא עלתה ל-300 מיליארד דולר. המשקיעים הרוויחו פי עשר. פייסבוק הונפקה לפי 100 מיליארד דולר, וכעת היא 200 מיליארד דולר, והמשקיעים הרוויחו פי שניים".

אני שואל אם הוא אוהב השקעות מסוכנות, והוא מסכים. "אבל אני משונה. אני שונה. אני לא רגיל. רוב האנשים רוצים לחיות בעולם שבו אין סיכון. רובם רוצים להשקיע את הכסף בלי להפסיד".

הוא מציץ בשעונו הענקי. נשארו לו עשר דקות - זמן מספיק לשיחה על ביטקוין. הוא אומר שהוא משוכנע שהמטבע המקודד "יעשה לשירותים הפיננסיים את מה שהאינטרנט עשה לשירותי תוכן, למסחר אלקטרוני". ללונדון יש צ'אנס לפתח אזור כלכלי מיוחד כדי לעזור לביטקוין. אם לא, "זה יקרה בישראל, לבנון, הודו, יפן".