דרך המלך

פתק לקלפי. הכלכלן ד"ר זאב רותם פרסם כאן הבוקר (ה') מאמר שלישי בסדרה המנתחת את כלכלת ישראל. רותם הראה כי בשנים 1954-1972 שיעור הצמיחה בתמ"ג לנפש עמד על 6.2% בממוצע שנתי, ואילו בשנים 1978-2014 צנח השיעור הזה לכדי 1.7% בלבד. "יש אירוע אחד מהותי שהתרחש בין שתי התקופות והשפיע באופן מהותי על כל הפעילות הכלכלית במדינה והמצב החברתי, והוא המהפך הכלכלי ב-1977", הוא קבע. ניכר שרותם בחר בקפידה את המונח "מהפך כלכלי" על פני מהפך פוליטי, אבל ספק אם אפשר באמת לנתק את הכלכלה מהפוליטיקה. רותם הבהיר בצדק כי אין לו כוונה להמליץ על חזרה לסוציאליזם של פעם, אבל הראה מנגד כיצד מדיניות ה"ניאו-קפיטליזם", כלשונו, ששלטה מאז המהפך ההוא הגדילה דרמטית את ממדי העוני והאי-שוויון. רותם מסמן עוד נקודה אחת של מפנה חיובי: המהפך הנוסף שהוביל יצחק רבין ז"ל בבחירות 1992, כאשר בשנים 1992-1996 הוכפלה הצמיחה במשק. אז מה בכל זאת מציע הכלכלן? את דרך האמצע: משק חופשי ותחרותי מצד אחד ומעורבות ומחויבות ממשלתית מנגד. פחות יד נעלמה, יותר השקעה בחינוך, בבריאות, בתחבורה ובתשתית לתעשייה יצרנית איתנה. את ה"פתק" הזה, מאמר בן שני עמודים, דווקא חשוב שתיקחו איתכם לקלפי.

רובינו ורוסק. את דרך האמצע שעליה דיבר ד"ר רותם יישמו היטב מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח ויו"ר ועד העובדים בבנק מירי רובינו. השבוע הן גיבשו הסכם עבודה קיבוצי חדש שקובע כמה תקדימים לטובת שני הצדדים: ההנהלה התעקשה (בצדק) והצליחה להפחית את שיעור התוספת השנתית האוטומטית בשכרם של העובדים, כי שום ארגון שפוי לא צריך להתחייב לגידול אוטומטי. כשמרוויחים יותר צריך לתת יותר, אבל זה צריך לעבוד גם לכיוון השני; מנגד, עובדי דור ב', העובדים הפחות ותיקים שמועסקים בפנסיה צוברת, יזכו לגידול של 50% בשיעור ההפרשה לפנסיה ויצומצם היקף ההעסקה של עובדי הקבלן. את הסיסמאות על ועדי עובדים כוחניים, חוסר יעילות, גמישות ניהולית ודרישה אובססיבית לפיטורי עובדים מאורגנים בשכר ראוי, החליפו שם במו"מ בוגר ללא התלהמות ועם תוצאה שדומה (שוב) למסקנה של ד"ר רותם ולמגמה הכללית והצודקת שסוחפת את שוק העבודה בשנים האחרונות: צמצום פערים.

צעד אחד רחוק מדי. דרך האמצע תלווה אותנו גם לנקודה הזאת, ברשותכם, והיא רפורמת הסלולר של כחלון. יהיה זה מוקדם לייחס את הצניחה במניות חברות הסלולר הגדולות לכישלון הרפורמה או אפילו לאפקט שלילי שלה, כשם שהיה זה מוקדם כנראה להכתיר את הרפורמה הזאת לאחד האירועים המכוננים של המשק ולהושיב את הגורו שלה על כיסא ראש הממשלה. מה שכן אפשר לומר, בזהירות המתבקשת, היא שתחרות (כמו כל דבר) זקוקה גם היא לבלמים ואיזונים. העובדים של סלקום, פרטנר ופלאפון הבינו זאת והקימו באומץ ובצדק ועדים שישמרו ואפילו ישפרו את תנאי עבודתם, אבל שום הסכם קיבוצי בעולם לא יצליח לעזור לחברה שתפשוט רגל בגלל רגולטורים ופוליטיקאים שהלכו צעד אחד רחוק מדי.

נמתחים להקשב. בזמן שהעיתונות הישראלית עשתה קפיצה ענקית בכל הקשור לסיקור תחומי הכלכלה והחברה, היא נותרה הרחק מאחור בתחום הביטחוני. אפשר להאשים עד מחר את הצנזורה, אבל לפני הכול האשמה היא שלנו העיתונאים. יישור הקו, ההימתחות ל"הקשב" בכל פעם שמישהו צועק "ביטחון", הוא מגוחך עד כדי מביש. דוגמה לכך אפשר היה לראות השבוע עם שטף הדיווחים המביכים מפי "מקורות זרים" דמיקולו על התקיפה בסוריה, על היעדר נטילת האחריות שהגיעה בנשימה אחת עם הודאה עקיפה ברגע שהתברר שגנרל איראני הקדים את ביקורו בעולם הבא. הפארסה לא הייתה של לשכת רה"מ או של שר הביטחון, אלא של כל אחד מהעיתונים שלא מסוגל ולא רוצה לעשות את מה שהוא מחויב לו: לחתור לאמת ולהציג לציבור תמונה בהירה ככל הניתן ובכפוף למגבלות סבירות. עם כל הכבוד לכלכלה, העיתונות לא יכולה להפקיר את המגרש הביטחוני והמדיני. לא ערב בחירות ולא בכלל.