הקרן הכי טובה והכי גרועה שמעולם לא שמעתם עליה

זו הייתה הקרן הטובה ביותר והגרועה ביותר. זו הייתה קרן שפעלה בעידן התבונה והכסילות, והולידה בו זמנית את אמון המשקיעים ואת הספקנות שלהם.

הזכרנו לכם את ספרו של צ'רלס דיקנס, "שתי ערים"? אבל הקרן שאנחנו נדבר עליה, בירמיוול אואזיס, לא שווה פואטיקה כזו. היא הייתה קרן, שגרמה למשקיפים בענף הקרנות לתהות פעם אחר פעם אם הם רואים לנגד עיניהם מעיין של תקווה או חורף של ייאוש.

החדשות הן שבירמיוול אואזיס פאנד (BIRMX) תיסגר לגמרי בסוף החודש, וכך יסתיים אחד הסיפורים המשונים ביותר בתולדות קרנות הנאמנות. בדרך כלל אני ממתין לסוף שנה כדי להספיד קרנות שנסגרות, אבל בירמיוול, בגלל הלקחים שהיא משאירה לנו, שווה חריגה מההרגל הזה.

בירמיוול אואזיס הייתה מסתורין שנמשך זמן רב.

חישבו על 11 שנות פעילותה המלאות: היא הייתה בעלת ביצועי השיא בקטגוריית הקרנות שלה בדירוג מורנינגסטאר במשך 5 שנים; הייתה האחרונה לגמרי בדירוג הזה שנתיים; והייתה בין 3% מהקרנות הגרועות ביותר מסוגה במשך שלוש שנים (בשנה ה"נורמלית" היחידה שלה, היא סיימה בדיוק באמצע הדירוג, לך תבין).

בשנים 2003-2007, הקרן הזו הפכה 10,000 דולר ל-67,000 דולר. מאז היא החזירה את אותם 67,000 דולר לכ-20,750 דולר. השקעה של 10,000 דולר בקרן מניות סמול-קאפ (שווי שוק קטן) ממוצעת ב-2003 שווה כיום יותר מ-36,000 דולר, למרות שקרן כזו פיגרה קשות אחרי בירמיוול ברוב העשור הראשון שלה.

בירמיוול השיגה תשואה של 127% ב-12 חודשי קיומה הראשונים, מה שהניב כתבה ביומון יו. אס. איי. טודיי של ידידי ג'ון ווגוניר, שנאמר בה "יכול להיות שקייליש בירמיוול, מנהל קרן בירמיוול אואזיס, הקרן החדשה בעלת הביצוע הטוב של השנה, תכה את השיא ההיסטורי של פיטר לינץ' (המנהל האגדי של קרן פידליטי מגלן, צ' ג'), או שלא. אנחנו פשוט לא יודעים".

כתבה מ-2007 בדה סטריט.קום (של ברט ארנדס, היום כתב של מרקטווץ') דיווחה, ש"בירמיוול היא הקרן הטובה ביותר ששמעתם עליה מעודכם".

נהדרת, עד שאיבדה את הגלגלים

בימים הטובים או הרעים, המנהל קייליש בירמיוול מעולם לא אהב לפטפט עם התקשורת. אני לא מכיר אף אחד שדיבר איתו אי פעם, ומעולם לא יכולתי להשיג אותו לריאיון, כולל הפעם, לכתבה זו. איך בדיוק הוא ניהל את הקרן להצלחה גדולה ואחר כך אכזבה איומה - נשאר תעלומה גדולה.

בירמיוול הוא פרופסור לשעבר להנדסת חשמל באוניברסיטת סאות אילינוי, שלפי קורות חייו הרשמיים, "עסק בעיקר בניהול נכסיו האישיים בשוקי המניות" בשנים 1994-2002.

אינספור מחקרים הראו, שמנהלים שמשקיעים את כספם בקרן שלהם, שלא מנסים לטפס למעלה בחברה גדולה, שמנהלים תיקים קטנים ומרוכזים ומתמקדים ברעיונות הטובים ביותר שלהם, מספקים תוצאות טובות יותר; ולכן לבירמיוול היה את הבסיס לגדולה.

והקרן נראתה נהדרת בהתחלה. היא הייתה הטובה ביותר בקבוצת קרנות הסמול-קאפ המעורבות, מאז השקתה ב-2003 עד למשבר הפיננסי ב-2008. גם אחרי שהיא הפסידה 63% בהתמוססות השוק ב-2008, היא התאוששה עם עלייה של 93.5% ב-2009.

ואז היא איבדה את הגלגלים שלה, בייחוד בשנת 2011 שבה היא קרסה ב-56%, יותר מפי 10 מההפסד השנתי של קרן הסמול-קאפ הממוצעת, כאשר שוק המניות הרחב רשם עליות קלות.

בירמיוול היה תמיד סוחר, וכמה מחקרים מראים שמחזורי עסקאות גבוהים מתנקמים במנהלים. הוא סחר המון - מעל 1,000% מהנכסים בשנתיים מתוך השנים שבהן הוא היה מלך הגבעה; אבל סחר עוד יותר בשנים שבהן הקרן הידרדרה - מעל 1,200% משווי הנכסים מאז 2009, ומעל 2,000% לפני שנה.

עם ההפסדים ב-2013 וב-2014 - כשהקרן היריבה הממוצעת השיגה 36% ו-3.3% בהתאמה - ועם המקום האחרון בדירוג בשלוש, חמש ועשר השנים האחרונות, נאמני הקרן הודיעו ב-30 בדצמבר, כי "בגלל גודלה הקטן יחסית של הקרן" הגיע הזמן להפסיק אותה.

הנכסים שנשארו מסתכמים בכ-6 מיליון דולר, והחלק האישי של בירמיוול הוא בערך שלושה רבעים מזה, לפי הצהרות הנאמנים. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך, שהם הניחו לו להישאר המנהל ולשמור על הקרן פתוחה זמן כה רב.

בסופו של דבר, הקרן משאירה אחריה מורשת שאפשר לסכם בשלוש נקודות:

1. להיות בראש הדירוג ולמשוך סיקור תקשורתי לא הופך קרן לוהטת לקרן טובה. זה שיקוף של טמפרטורה, לא של כישרון.

2. כל קרן שיכולה להגיע לצמרת, יכולה גם לנחות בתחתית. אולי זה מפתיע, אבל אסור לשכוח שכל 24 שעות העולם מסתובב על מישהו שיושב בפסגה שלו. מנהל הקרן שלכם יכול להיות הבא בתור.

3. קל יותר להישאר בתחתית מלהישאר בפסגה. לבירמיוול מגיע קרדיט על רצף של שש שנים נפלאות, כולל ההתאוששות הגדולה מ-2008, אבל כאשר קרן נופלת, להתרומם זה קשה. רוב המנהלים שהקרן שלהם קורסת מאבדים את העשתונות, את החדות, ובסופו של דבר גם את רוב כספם של המשקיעים שלהם, בלי יכולת לשחזר את ימי התהילה.

כל הזכויות שמורות ל-MarketWatch.com 2015