המסר: מלחמת יום הדין

לכאורה, הזמנתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנאום לפני מליאות שני בתי הקונגרס במארס על אימי הגרעין האיראני והאיסלאם הרדיקלי, שבועיים לפני הבחירות בישראל, היא מהלך טקטי ערמומי עם פוטנציאל להניב פירות עסיסיים למוזמן ולמזמיניו.

ובאמת, מה רע? ברמה הבסיסית ביותר, לפנינו מודל קלאסי של יד רוחצת יד; גרד את גבי ואגרד את גבך. מבחינת נתניהו, פירוק איראן מיכולות גרעיניות הוא צורך קיומי; אם נאומו המתוכנן יצליח להניע עוד כמה מחוקקים בוושינגטון להצביע בעד נשוא מאווייו, סנקציות חדשות על האייתוללות, וכך לרופף את אחיזת משטרם במתקני העשרת האוראניום, דיו.

מבחינת הרפובליקנים בקונגרס, עצם העברת חוק סנקציות על איראן, שהנשיא אובמה מאיים להטיל עליו וטו, הוא צעד חשוב במסע ארוך לפירוק מורשתו של הנשיא, החל בחוק הרפורמות בשירותי הבריאות, דרך הצווים הנשיאותיים להקל על מצוקת מהגרים נטולי ניירות, וכלה בניתוץ מדיניות החוץ הרופסת והתבוסתנית (הגדרות רפובליקניות) של הממשל הנוכחי. המו"מ הנאיבי עם איראן, שמסובבת את האמריקאים על האצבע הקטנה, לדעת הרפובליקנים, הוא אחד מביטוייה המובהקים של מדיניות החוץ השנואה הזו, ומי, אם לא נתניהו, ישמח יותר לשמש עוד קורנס לריסוקה?

וברמת הסיפוק הרגשי, השידוך בין נתניהו לג'ון ביינר, היו"ר הרפובליקני של בית-הנבחרים, שחתום על הזמנת רה"מ, הוא זיווג מהשמיים. נתניהו הוזמן לקונגרס מפני שהאנטיפתיה שלו לאובמה אינה פחותה מהעוינות היוקדת שחשים כלפי הנשיא המחוקקים הרפובליקנים בקונגרס. נתניהו לא שוכח את ההשפלות הקטנות שהוזלפו עליו ועל שריו מהבית הלבן: הכינוי צ'יקן-שיט שהדביק לו בכיר בממשל בראיון עיתונאי; הסירוב לאשר לשר הביטחון, משה יעלון, להיפגש עם בכירים במהלך ביקור בוושינגטון, אשתקד; החלטת אובמה להשאיר את נתניהו ופמלייתו במרתף הבית הלבן כדי להתפנות לארוחת ערב עם משפחתו, באחד מביקוריו הקודמים של רה"מ בבירה. הרשימה ארוכה וצרובה חזק במוחו של נתניהו, בדיוק כמו הרשימה הקצרה יותר של חילוקי הדעות העקרוניים עם הנשיא, בעיקר על ההתנחלויות ואיראן. העובדה שאובמה תרם (ותורם) יותר מכל נשיא לפניו לביטחון ישראל (ונתניהו עצמו הודה בכך לא פעם) היא סיבה לדיסונאנס קוגניטיבי שרה"מ לא כך מיטיב להתמודד עמו.

הרפובליקנים מצידם אינם שוכחים את האכזבה המרה שהנחילה להם בחירתו של אובמה לתקופת כהונה שניה, למרות השקעות עתק של צמרת המוגולים במאמצים למגרו. לדידם, אובמה הוא הנשיא הגרוע ביותר אי פעם. אחת מהתובנות שצוברים בחיים בוושינגטון היא, שעוינות רפובליקנים כלפי נשיא דמוקרטי רבה יותר מאשר עוינות דמוקרטים כלפי נשיא רפובליקני. אבל את אובמה הרפובליקנים לא סתם עוינים. הם ממש שוטמים אותו, ומי שלא מאמין מוזמן לצפות שוב בנאום על מצב האומה שנשא אובמה השבוע, ולהתרכז בפרצופו של ביינר, שישב מאחורי הנשיא עם פנים מכורכמות כל כך, במשך כל הנאום, עד שנדמה כאילו הוא סובל מטחורים.

וכמובן, אי אפשר להתעלם מבונוס התועלת האלקטורלית שאמור נתניהו להפיק מנאום לפני הקונגרס, על כל גינוני הכבוד והתשואות הסוערות. הרפובליקנים ירוו נחת מתקופת כהונה נוספת של הרפובליקן מס' 1 בישראל, ולו רק בגלל הקשיים שנתניהו יוסיף להערים על אובמה בשנתיים האחרונות לכהונתו.

על רקע הסימביוזה הזו, אין שום תכלית בבילוש אחרי מי שהגה את רעיון זימונו של נתניהו לקונגרס. ההגיגים והרעיונות שזורמים לאורך קודקודי משולש הליכוד בוושינגטון - לשכת שגריר ישראל, אייפ"ק (השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב) והסיעה הרפובליקנית בקונגרס - הם כה תכופים, כה מפרים זה את זה, עד שזיהוי אביהם מולידם נעשה בלתי אפשרי. האם היה זה השגריר רון דרמר, מקורבו של נתניהו? ביינר? איזה ווייז גאי בלשכתו? אולי רה"מ עצמו? כל אחד היה יכול לראות את המטמון הלא סמוי. הדיפלומט הותיק ארון דייויד מילר, שליווה בזמנו חלק גדול מהמגעים בין ישראל לפלסטינים, כתב ב"דיילי ביסט": "ניתן להעלות על הדעת שהרעיון נולד מהצעה שקטה של ישראל או של מישהו מתומכיה בוושינגטון, ואפשרות כזו כלל אינה חורגת מגבול הסביר". (בתשובה על שאלת "גלובס", האם השגריר דרמר יזם, או היה מעורב במגעים לקראת הזמנתו של נתניהו, הודיעה השגרירות: "אין תגובה"). האתר המשפיע "פוליטיקו" דווקא מייחס את הרעיון להנהגת הסיעה הרפובליקנית בקונגרס.

ובכן, לעולם לא נדע מי הביא את נתניהו לקפיטול וטוב שכך, שכן טבעם של כשלונות הוא שהם נותרים יתומים, והסיפור הזה יסתיים בכי רע. כל המבנה הסימביוטי של הנאום בקונגרס ניצב על כרעי תרנגולת צולעת, וכשהוא יקרוס, נתניהו יצא חבול יותר משותפיו לקשר נגד אובמה. למעשה, חבורות כחולות מתחילות להסתמן כבר עתה, חודש וחצי לפני ההרפתקה המתוכננת.

הטרגי-קומדיה של מעורבות המוסד במסע נתניהו היא החבורה הראשונה. כפי שדיווח האתר Bloomberg View, קבלו מחוקקים אמריקאיים שמתדרכים של המוסד הזהירו אותם לא להצביע בעד סנקציות חדשות מפני שאלה יביאו לקריסת המו"מ עם טהראן. זה בדיוק המסר של אובמה והיפוך המסר של נתניהו. המחוקקים יצאו מבולבלים. מה קורה פה? המוסד יוצא נגד רה"מ? ראש המוסד, תמיר פרדו, הכחיש, בהודעה נדירה, את טענות המתודרכים. הדברים ששמעו לא הובנו כהלכה, הוא טען. אך ההכחשה הזו פותחת קן צרעות: היות שמדובר בכמה מקורות, כולם אמינים, עד כמה שמחוקקים יכולים להיות אמינים, וחלק גדול מהם דווקא תומך בהטלת סנקציות, נשאלת השאלה איך זה שהמחוקקים האמריקאיים לא הבינו את המסר ששמעו מהמוסד? האם הם נפלו קרבן לבליצקריג של אלצהיימר נעורים קבוצתית? זקנה קפצה עליהם לפתע? הם עישנו משהו לפני הפגישות עם אנשי המוסד? האנגלית של המתדרכים היתה רצוצה מדי? המבטא העברי כבד מדי?

ואולי, רק אולי, אנשי המוסד אמרו לאורחיהם את האמת? אולי המוסד חושב כמה צעדים קדימה? מה יקרה אם השיחות אכן יקרסו, בגלל סנקציות חדשות, והאיראנים יחזרו להעשיר אוראניום במלא הקצב, כפי שאיימו שיעשו? מה יקרה כשמדעני האייתוללות יעברו את סף היצור של פצצה גרעינית? האם ארה"ב תפציץ את איראן? מישהו באמת מאמין בכך? האם נתניהו יורה לשלוח את המפציצים לעראכ, פורצ'ין ופורדו ובכך יקפיץ את חיזבאללה למלחמת יום הדין? האם הוא באמת מוכן להפקיר את ערי ישראל לגשמי זלעפות של רבבות טילים מצפון ומדרום שיחזירו אותה כמה שנים טובות אחורה? זה המסר שנתניהו מבקש להביא לקונגרס? מלחמת גוג ומגוג? מוות, הרס ודמעות?

האמינות הישראלית בעיני מחוקקים אמריקאים מסוימים היא אפוא קרבן ראשון של מסע רה"מ לקונגרס. הקרבן השני הוא התמיכה הדו-מפלגתית שממנה נהנית ישראל בוושינגטון מזה דורות ושנחשבת עמוד התווך של היחסים בין ישראל לארה"ב. כבר שנים מעמיד נתניהו את התמיכה הזו במבחנים קשים. (תמיכתו הבלתי מוסווית במיט רומני בבחירות לנשיאות לפני שנתיים, למשל). אבל מיזם הנאום במארס הוא מבחן קשה מדי.

אין כמעט ספק ששני בתי הקונגרס יקבלו הצעות חוק להטלת סנקציות חדשות או להחמרת הסנקציות הקיימות. הרוב הרפובליקני בשני הבתים יסתייע במחוקקים דמוקרטים, שתומכים בסנקציות. אין גם ספק שאובמה יטיל וטו על כל יזמת חקיקה כזו. הקונגרס יכול למחוק וטו נשיאותי, בתנאי שיתגבש נגדו רוב של שני שלישים בשני הבתים. רוב כזה לא יושג בלי שיתוף פעולה דמוקרטי. ההימור הגדול של נתניהו הוא, שמספיק דמוקרטים יתקעו סכין בגב אובמה. זה לא יקרה. דבר אחד הוא להצביע בעד חוק שיוזמת מפלגה יריבה. דבר אחר לגמרי הוא להצביע נגד וטו שהטיל נשיא ממפלגתך שלך. כמה סנטורים דמוקרטים, שתומכים בסנקציות, אמרו ל"פוליטיקו" שיש להם פקפוקים, שהם אינם בטוחים שיתמכו בעיצומים נגד טהראן. אפילו הסנטור רוברט מננדז, שהוביל את הדמוקרטים תומכי הסנקציות, חמק מהתחייבות. הרוב המכריע של המחוקקים הדמוקרטים אוהבים את ישראל, אבל אם האופציות הן תמיכה בנשיאם או תמיכה בנתניהו, הם יבחרו בנשיא.

וכך, כבר אתמול נבע בקיע בחומת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. ננסי פלוסי, ראש סיעת המיעוט הדמוקרטי בבית-הנבחרים, אמרה, בבביקורת נדירה ביותר על מנהיג ישראלי: "אי אפשר להניח לשיחות עם איראן להיכשל רק מפני שהקונגרס רוצה לעשות שרירים ללא צורך. אם זו מטרת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו, שבועיים לפני הבחירות בארצו שלו, ובעיצומו של המו"מ עם איראן, אינני חושבת שזה יאה או מועיל".

נתניהו, שרואה עצמו כאמריקנולוג מס' 1 בישראל, צריך להיות מודע למהמורות האלה. הוא צריך לדעת שהדמוקרטים לא יצביעו נגד וטו של נשיא דמוקרטי, ולכן הסיכוי להטלת סנקציות חדשות לפני תום המו"מ עם איראן שואף לאפס. הוא צריך לדעת שנאומו המתוכנן הוא מחווה גרנדיוזית, שתשמש כלי ניגוח בידי רפובליקנים לצרכיהם הפוליטיים הפנימיים, אך היא רק תפגע באינטרסים של ישראל בארה"ב.

וזה מותיר אותנו עם שאלה מפחידה: האם ראש הממשלה, ביודעו כל זאת, נוסע לוושינגטון רק בתקווה לקטוף עוד מנדט או שניים ב-17 במארס?