בנק ישראל מול מחוסרי הדירה

איומי בנק ישראל בשבוע שעבר, על אפשרות לקריסה של המערכת הפיננסית בעקבות ירידות מחירים בשוק הנדל"ן (קריסה שכמובן תהפוך בקלות לכדור שלג שצובר במהירות תאוצה ונפח), לא חידשו שום דבר. אבל הם אמורים להזכיר לנו עד כמה משבר הנדל"ן הוא עניין מורכב.

בזמן שכל הפוליטיקאים מלהגים בלי הרף על מצוקת הדיור, ועל הצורך הברור להוריד דרמטית ומיידית את מחירי הדירות (מה שהם כמובן יעשו צ'יק צ'ק מיד אחרי שניתן להם את קולנו בבחירות), בא בנק ישראל והבהיר למי שהדחיק או למי ששכח שבכל מקרה נדפקנו.

אם הבנק המרכזי כותב שירידת מחירי הדירות היא הסיכון הגדול ביותר של הבנקים ושל משקי הבית שהגדילו באופן דרמטי את חשיפתם לשוק הדיור, אז צריך לכל הפחות לקחת נשימה עמוקה ולהבין שהחלום הגדול של הפוליטיקאים ושל עשרות אלפי מתוסכלים שרוצים לקנות פה דירה, הוא גם הסיוט הגדול ליציבות הפיננסית ולמאות האלפים שלקחו פה משכנתא. להבין שבמצב העניינים הנוכחי, טוב כבר לא יכול לצאת מכאן.

אבל מורכבות היא מאיתנו והלאה. אותו משה כחלון שאמר לפני שנה שהממשלה לא רוצה להוריד את מחירי הדיור ("הכנסות מנדל"ן זה עסק יותר טוב למדינה ממכונה שמדפיסה כסף"), אומר פתאום שהממשלה רוצה אבל לא יכולה להוריד מחירים (כי היא תקועה עם מונופול המינהל) - וכמובן שאם רק ניתן לו את המפתחות, הוא רוצה ויכול לפתור הכל בקלות ובמהירות בממשלה הבאה.

הבעיה עם מורכבות זה שצריך המון זמן כדי לפרק אותה. וחשוב יותר: צריך להסכים באומץ על המטרה (ועל המחיר שבצדה).

להחליט, למשל, שהמחיר הנורא של ירידת מחירי הדירות - זעזוע המערכת הבנקאית, פיטורים גדולים במשק ועוד שלל סכנות דיפלציה אחרות - שווה (בלית ברירה כמובן) את המחיר שניאלץ לשלם על אי ירידת מחירים - דורות חדשים של ישראלים מיואשים שנמצאים לגמרי מחוץ למשחק.

רק שבמציאות הנוכחית, קשה לראות איך הפוליטיקאים מוציאים אותנו מהפלונטר. במקום להודות באומץ במחירה הכבד של כל החלטה, הרבה יותר קל ללכת צעד קדימה וצעד אחורה ללא מטרה ברורה. גם להרגיע את בנק ישראל, וגם להרגיע את מחוסרי הדירות - בלי להבין שצריך מתישהו לבחור צד.