בימים אלו מתפשטת ברחבי הארץ מחאת ארנונה. מחאת הארנונה החלה לאחר שתושבים בשכונות חדשות גילו שהם משלמים יותר מתושבים בשכונות הוותיקות יותר. בקיץ 2011, התעוררה המחאה הגדולה כשהגיעו מים עד נפש בגלל מחירי הדיור. שני המקרים הם סימפטומים של אותה הזנחה שלטונית.
נתחיל בכך שניידע מתלוננים שמיסי הארנונה שהם משלמים אינם מכסים את העלויות. בהוד השרון, שם החלה המחאה, ההוצאה של הרשות למשק בית היא 19,173 שקל, בעוד ההכנסה ממשק בית היא 9,200 שקל בלבד. ילד אחד במערכת החינוך עולה לעירייה כ-7,000 שקל לשנה (בלי להביא בחשבון השתתפות המדינה). כלומר, הילד השני במערכת החינוך בהוד השרון הוא על חשבון השכנים.
בשנות ה-90 הגתה מדינת ישראל מיזם חדשני. המדינה גילתה שהיא יכולה להפחית השתתפותה במימון צרכי משקי הבית בישראל, בלי שאף אחד צועק, והטילה את האחריות על סיפוק אותם צרכים על הרשויות המקומיות.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הינה המימוש היחיד של החלטות ועדת טרכטנברג - הקדמת חוק חינוך חינם מגיל 5 לגיל 3. מדינת ישראל פשוט הודיעה לרשויות המקומיות שהן מחוייבות לבנות גנים חדשים ולתת שירות חדש, על חשבונן כמובן, ובלי להגדיל העברות מצד הממשלה. קוראים לזה "מימון ממקורות עצמיים".
את היעלמות המדינה ממימון השירותים לאזרח ניתן לראות בטבלה שבה רואים את הגידול במקורות העצמאים למול סטגנציה במקורות הממשלתיים. בישראל, קצב גידול האוכלוסיה הינו למעלה מ-2% ואילו קצב הגידול בהשתתפות הממשלה בהוצאות הרשויות המקומיות הינו 1.5%, קרי הפחתה שנתית של כ-1% לשנה בהשתתפות הממשלה בהוצאה לנפש.
איך מממנות הרשויות את הפער ההולך וגדל בין הוצאות להכנסות על משקי בית? בשתי דרכים: הגדלת ארנונה וקידום פרויקטים של נדל"ן מסחרי (שהינו רווחי מאוד לרשות) והאטת הבנייה לדיור.
למי שלא יודע, הרשות המקומית יושבת על שאלטר הבנייה. אחרי ההפשרות, התכנון, הגשרים - הרשות צריכה לתת היתרי בנייה. תרצה תיתן, לא תרצה לא תיתן.
נניח שאני ראשת עיר חדשה, שרוצה להיבחר שוב בתום הקדנציה. אני צריכה לתת שירותים מקסימליים לתושבים הקיימים, אבל כל דירה מדללת את יכולתי לתת שירות ומהווה נטל של כ-10,000 שקל על תושבים קיימים. האסטרטגיה המנצחת היא רגל חזקה על הברקס בבנייה למגורים, ורגל על הגז בבניית נדל"ן מסחרי.
אחת הסיבות המרכזיות למחירי הדירות הינה חוסר המוטיבציה של העיריות לקדם בניית דירות בשטחן. הרגל כל הזמן על הברקס. ככה לא מייצרים מלאי תכנוני - ככה משמרים מחירים גבוהים.
לכן, נדרשת רפורמה כוללת בשיטת המימון של הרשויות המקומיות, ומיד.
לפי שעה, הלחץ מצד בעלי קרקעות פרטיים להפשרת קרקע וכן הצורך להתרחב ולהתחדש, הוביל כמה מאותן רשויות לבנות נגד הכדאיות הכלכלית שבעניין. משום כך אנחנו רואים את תופעת הארנונה המוגדלת בשכונות החדשות. רוצים בנייה חדשה? בסדר, אבל לפחות תממנו קצת יותר מהעלויות.
אני תומכת במחאת הארנונה. היא לא רק מחאת הארנונה אלא מחאת מחירי הדיור. אם אזרחי ישראל יפתחו את העיניים הם יגלו לא רק הפרשי ארנונה בלתי ברורים בין שכונות חדשות לישנות, אלא גם הפרשי ארנונה בין ערים. הארנונה הגבוהה איננה דווקא בערים עם האוכלוסיות העשירות. אבל טענות לעושק ארנונה? הנעשקים האמיתיים הם אלו שאין להם דירה. הם משלמים את מחיר הצל של הארנונה הנמוכה, או יותר נכון את מחיר נסיגת המדינה ממימון צרכי התושבים.
* הכותבת חברת מועצה בעיריית ת"א (מרצ), יועצת ראש העיר למדיניות הדיור ומנהלת מכון גזית גלוב לנדל"ן במרכז הבינתחומי
מחאת הארנונה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
