הפסנתרנית יוג'ה וואנג: "בסין כולם רק רוצים להיות סולנים"

המקום: "כיכר התרבות" בתל-אביב, מול היכל התרבות המשופץ. הזמן: שעת צהרים. היומן מראה שסוף ינואר, אבל השמיים כחולים לגמרי. הכיכר מלאה באנשים שבאים לתפוס קצת שמש. עוד שבועות ספורים השהייה בכיכר בשעות היום תהפוך לסיוט, כי מתכנניה ויתרו משום מה על הצללה מעל האריחים הלבנים כנגד הסינוור והחום. אבל כעת השמש עדיין נסבלת, ויוג'ה וואנג בוחרת לקיים את הריאיון שלנו בלב הכיכר וליהנות מהחום האביבי עד הסוף.

יוג'ה וואנג (Yuja Wang), נמצאת השבוע בארץ כאורחת של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היא רק בת 27, אבל כבר בגילה הצעיר נחשבת לאחת הסולניות הבולטות בעולם. היא נולדה בבייג'ינג, והתחילה ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש. בגיל 15 עברה לבדה לקנדה, ושנתיים לאחר מכן עברה לארה"ב כדי ללמוד במכון קרטיס שבפילדלפיה. המורה שלה היה גארי גרפמן, שלימד גם את הפסנתרן הסיני המפורסם לאנג לאנג.

הופעת הבכורה של וואנג עם תזמורת מובילה התקיימה בשנת 2005, ומאז הפכה לכוכבת בינלאומית. בעשור האחרון היא מופיעה עם התזמורות החשובות ביותר, מנגנת בקביעות בפסטיבלים הקלאסיים המובילים, ומקליטה לחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית. לא מזמן הקליטה כסולנית דיסק בניצוחו של גוסטאבו דודאמל, מטאור הניצוח מוונצואלה. בכל הקשור לקריירה, הבחורה כבר נמצאת על גג העולם.

הניגוד בין הרזומה המרשים לבין הדמות שמאחוריו די מפתיע. וואנג מתגלה כבחורה פתוחה, תקשורתית, שנונה וחייכנית, רחוקה שנות אור מדמות ה"דיווה" המרוחקת שמאפיינת כוכבים ברמתה. היא מגיעה ישר מחזרה עם הפילהרמונית, ולובשת בגדי יומיום של בחורה ניו-יורקית ממוצעת ביום קיץ. בקונצרט עצמו, יש להניח, תחליף אותם לשמלת מיני קצרצרה שהפכה להיות סימן ההיכר שלה באולמות הקונצרטים.

"תמיד מדברים על זה", היא צוחקת כשאני שואל אותה על בחירת הבגדים הפרובוקטיבית. "אבל ככה אני מתלבשת בחיים, ואני לא חושבת שאני צריכה להתלבש אחרת בקונצרט. מי שבא לקונצרט מקבל 'עיסקת חבילה', שכוללת גם הופעה בלבוש שאני אוהבת. אחרת בשביל מה צריך קונצרטים? הרי אפשר לשמוע הקלטות".

- יכול להיות שלבוש פרובוקטיבי זו הדרך למשוך צעירים לעולם הקלאסי?

"זה נכון שיש היום מנטליות של ללכת להופעה של 'סטאר', ואנשים באים לקונצרטים כדי לשמוע אמן מסוים ולא רק מוזיקה. אבל הבעיה האמיתית היא שהרבה צעירים לא קיבלו חינוך למוזיקה קלאסית, ולכן לא מתחברים אליה. אני מקווה שמה שמושך את הצעירים לבוא לקונצרטים זה לא הלבוש שלי, אלא המוזיקה. זה נהדר לראות אנשים צעירים שמתלהבים משוברט וסקריאבין". *היו גם תגובות שביקרו אותך על בחירת הלבוש?

"אשתו של מי שהיה המורה שלי, גארי גרפמן, אמרה לי פעם משפט נהדר: 'אם את באה לקונצרט מוכנה, לא משנה מה תלבשי. אם את לא מוכנה, עדיף שתלבשי שמלה קצרה'. היו גם מבקרים מהכיוון הפמיניסטי, שביקרו את ההופעה בבגדים הקצרים מהכיוון החברתי. אבל בסופו של דבר אני לא מנסה להצהיר שום הצהרה עם הלבוש הזה. מה שבאמת חשוב לי זו המוזיקה".

- העובדה שאת אישה פגעה בקריירה שלך או עזרה לה?

"זה בהחלט עזר. אני גם אישה, גם אסייתית, וגם 'פטיט' (קטנת גוף). השילוב הזה מעביר מסר חזק כשאני עולה לבמה. בשלב מסוים הבנתי שגם בחירת הבגדים קשורה לזה - כי היא משדרת מסר של אישה חופשייה ועצמאית. אני לובשת מה שנוח לי ומה שבא לי".

תרבות האיידול

ב-6 השנים האחרונות גרה וואנג בניו-יורק, ומשם יוצאת להופעות בכל העולם. האנגלית שלה מושלמת, עם שאריות קלות של מבטא סיני. "אני מגיעה לסין מדי פעם כפסנתרנית, כי יש שם הרבה ביקוש", היא אומרת. "אבל אני כבר מרגישה הרבה יותר אמריקאית מאשר סינית. מי שרוצה להישאר בתמונה הבינלאומית צריך לחיות במערב".

על מולדתה היא מסתכלת כעת בעיניים מערביות, ולא חוסכת ממנה ביקורת: על החינוך הנוקשה, על הסגירות, על הדרישות הקיצוניות מהילדים, ועל המחיר הכבד שחינוך הילדים גובה מחיי המשפחה. כיום היא גם מסתכלת בעיניים אחרות על העובדה שנשלחה לבדה לארה"ב כדי ללמוד בגיל כה צעיר, מה שאז נראה לה טבעי לגמרי.

- יכול להיות שגם המוטיבציה ללמוד נגינה שונה בין המדינות?

"בדרך-כלל כן. בארה"ב, הולכים לנגן בגלל שזה כיף. בסין הרבה פעמים המוטיבציה לנגן נובעת מהישגיות, כדרך להשיג הצלחה וכסף. זו גם הסיבה שבסין יש פחות תרבות של מוזיקה קאמרית, שמחייבת שיתוף-פעולה עם מוזיקאים אחרים. בסין כולם רק רוצים להיות סולנים, וכולם רוצים קריירה גדולה".

וואנג מספרת שפסנתרני העבר הנערצים עליה הם ולדימיר הורוביץ ("היתה לו טכניקה מבריקה"), אלפרד קורטו, סרגיי רחמנינוב, ארתור רובינשטיין וארתור שנאבל. מהדור של ימינו היא מזכירה את ליאון פליישר ואת המורה שלה, גארי גרפמן. "כילדה לא הסתכלתי דווקא על הצעירים, אלא יותר על ענקי העבר", היא אומרת. "היום יש תרבות של 'איידול', אבל זה משהו מאוד שיטחי. הפסנתרנים של העבר הצליחו למצות את המהות של המוזיקה".

- היית ממליצה לאדם צעיר ומוכשר לפנות לקריירה של פסנתרן מקצועי?

"אם הוא רוצה לענות את עצמו, אז כן", היא צוחקת. "זה אולי נראה נוצץ, אבל אלו לא חיים קלים. יש הרבה לחץ לפני שעולים על במה, וצריך ללמוד כל הזמן רפרטואר חדש כדי שלא לדרוך במקום. וכמובן שיש לזה גם מחיר אישי כבד, כי חייבים כל הזמן להיות בנסיעות".