קצב מייאש

אם יש נושא אחד בסדר היום הכלכלי שאין עליו מחלוקת זהו הצורך לחבר את מפעלי התעשייה בישראל לגז טבעי. כולם בעד. כולם מדברים על זה. כולם רוצים שזה יקרה כמה שיותר מהר. אפילו נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, טורחת להזכיר בנאומים שלה את חיבור המפעלים לגז כאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של המשק. אז למה זה לא קורה? כיצד ייתכן שבמשך שנתיים חיברו כאן רק שמונה מפעלים מתוך 2,000, בעוד שלפי התחזיות כבר היו צריכים להיות מחוברים עשרות מפעלים?

התשובה לשאלה הזאת, המפורטת כאן בבדיקת "גלובס", יכולה ללמד אותנו לא מעט על הקושי של המדינה להוציא לפועל מהלכים גדולים וחשובים, על הפער בין ההצהרות הבומבסטיות של הפוליטיקאים לבין יכולות הביצוע הדלות של המערכת הביורוקרטית ועל הקשיים העצומים שעמם מתמודדים צרכני הקצה, היזמים ובעלי העסקים.

המוטיבים חוזרים על עצמם. ויכוחים אינסופיים בין רגולטורים המבקשים לנער את האחריות מעצמם, שינויי רגולציה תכופים שמשגעים את השוק וחוסר הבנה בסיסי לאילוצים שעמם מתמודד התעשיין. פערי המחיר בין הגז לסולר ולמזוט, שהצטמצמו מאוד לאחרונה, אינם כוח דוחף חזק מספיק כדי לשכנע תעשיינים בינוניים וקטנים להשקיע את סכומי העתק הנדרשים בהתחברות לרשת הגז הטבעי, בהסבת המפעלים, בקליטת הציוד הדרוש ובבדיקות התקינה.

תעשיין בינוני או קטן שאופק התכנון שלו אינו עולה על שנה-שנתיים אינו ממהר לחתום על הסכם לרכישת גז ל-15 שנה. אילו המדינה הייתה מבינה זאת מראש, היא הייתה לוקחת על עצמה את הוצאות ההתחברות וההסבה ודואגת להבהיר את הרגולציה. בפועל, הבעיות נפתרות בדרך של כיבוי שריפות ובקצב מייאש. אם חיבורם של כמה מפעלים לגז טבעי לוקח שנים, אפשר רק לנחש כמה זמן ייקח לבנות בתל אביב רכבת קלה.