היוונים שוברים את הכלים

מה לעשות בהכרעות דמוקרטיות? לקבל אותן, כמובן. או, האומנם.

הפלסטינים, כאשר הצביעו בבחירות חופשיות לפני שמונה שנים, העלו לשלטון ארגון פשיסטי שחרת על דגלו את השמדת המדינה השכנה. הרבה זרים הטיפו אחר כך מוסר לישראל, שאינה מתחשבת ברצונם הדמוקרטי של הפלסטינים לפזר אותה לכל רוח. מיותר לומר שהמטיפים האלה אינם מציעים לאיש להתחשב ברצונם הדמוקרטי של הישראלים להוסיף ולכבוש את הפלסטינים, או להתנחל על אדמותיהם.

מה לעשות ברצונם הדמוקרטי של היוונים להתכחש להתחייבויות הבין-לאומיות שקיבלו עליהן ממשלות יוון בעשרים השנה האחרונות? זה רצון דמוקרטי לחלוטין. מפלגת שמאל אולטרה-רדיקלית, "סיריזה", שזה מקרוב קמה, גרפה כמעט 40% של הקולות. בסיוע מפלגה ימנית לאומנית קטנה, השמאלנים הקיצונים הקימו השבוע ממשלה, והם נוהגים עכשיו את יוון ישר אל תוך הקיר, או לכל הפחות אל השער המוביל החוצה מאירופה.

דילמה אירופית לעילא ולעילא: מה לעשות, או לא לעשות בדמוקרטיה היוונית. עצם צירוף המלים מעורר אי-נוחות. זה היה מקור הערגות של אירופה במשך דורות. כיסופים רומנטיים אל תור הזהב של אתונה שלחו את הלורד באיירון להילחם לטובת עצמאות יוון מטורקיה, כמעט לפני 200 שנה. היו דרושות לאירופים כמה שנים טובות כדי לעמוד על ההבדלים בין יוון המודרנית ובין יוון הקלאסית. לא כולם היו לטובת המודרנית. אפילו לא רובם. אפילו לא מקצתם.

אכזבות ובושה

יוון הייתה מאז מקור לא-אכזב של אכזבות לאירופה. דמוקרטיה מעולם לא הייתה הצד החזק שלה. את מאה השנה הראשונות של עצמאותה היא הקדישה לניסיונות התפשטות, שעלו יפה עד שחדלו לעלות יפה. האחרון, המגלומני ביותר, זה שנועד לחדש את גבולות הקיסרות הביזנטית, הניב את הגירוש ההמוני של יוונים מטורקיה.

ההיסטוריה היוונית של שבעים השנה הבאות הייתה נגועה בכיסופים אל איש חזק, או בהשתלטויות לא-לגיטימיות של איש חזק. האיש החזק היה גנרל, או מרשל, או קולונל, או נסיך טיפש, או פוליטיקאי בחליפה של שלושה חלקים, או דמגוג ערום וסמכותני. בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, אונס הדמוקרטיה היוונית בידי קציני צבא היה מקור של בושה ושל מבוכה למערב כולו. שנות ה-80 וה-90 עמדו בסימן ממשלה ריכוזית וקפריזית של פוליטיקאי נבחר.

היוונים נטו לבזבז הרבה יותר מדי זמן על שנאת יוונים אחרים. מלחמת האזרחים היוונית, שהתלקחה בסוף מלחמת העולם השנייה, הייתה הניצוץ הראשון של המלחמה הקרה בין מזרח למערב. המלחמה השתוללה שלוש שנים, והביאה את ארצות הברית לניסוח "דוקטרינת בלימה", להפסקת ההתפשטות הקומוניסטית באירופה. זה היה מאורע מכונן בהיסטוריה הבין-לאומית.

פצעי המלחמה הגלידו, אבל הצלקות היו עמוקות מאוד. פילוג מר בחברה היוונית בין שמרנים לרדיקלים עמד בעינו עד שלהי המאה ה-20. טרור, אלימות, מהומות רחוב וגזענות היו מאפיינים מרכזיים. בפרוש המאה ה-21 התעורר הרושם שיוון מתנערת. בעזרה נדיבה של אירופה היא נהנתה משנים של שגשוג יחסי ושל שקט פוליטי. ואז בא השבר הגדול של 2008, ויוון התמוטטה.

נוסחת שלטון רציונלית?

פניית יוון שמאלה אינה תוצאה טבעית של תנועת המטוטלת, זו המעלה ומורידה דמוקרטים ורפובליקאים, שמרנים ולייבור, נוצרים-דמוקרטים וסוציאל-דמוקרטים. חילופי שלטון בדמוקרטיות המערביות מתרחשים בדרך כלל בגבולות של הסכמה לאומית רחבה. מפעם לפעם מתחדדים ההבדלים, אבל לא במידה המשפיעה על עצם המשטר הפוליטי.

ביוון עלתה לשלטון השבוע מפלגה שוברת-קונצנזוס. היא רוצה לפרוק עול, להתכחש להתחייבויות, לכפור בעיקרים הכלכליים; והיא מוכנה לעשות כן, נגד השכל הישר ונגד ההגינות הפוליטית, בעזרת דמגוג פופוליסטי הסבור שניאו נאצים שולטים בגרמניה.

השאלה היא מה עושה מפלגה שוברת-קונצנזוס במנדט שלה, בעיקר בחברה שאינה אמונה על ערכים של סובלנות, של אחריות אזרחית ושל משמעת וולונטרית. יוון נקלעה למשבר הפיננסי לא בגלל התנהגותם של הגרמנים, אלא בגלל התנהגותם של היוונים.

האם הרדיקלים היווניים יפתחו נוסחת שלטון רציונלית, או שהם ינסו להוסיף ולשבור את הכלים בסגנון אוגו צ'אווס בוונצואלה? צ'אווס ניסה, בהצלחה אלקטורלית ניכרת, להוסיף ולשבור יום אחר יום. נשיאותו ארכה כמעט 15 שנה. הוא קיטב את ארצו, והביא אותה עד סף פשיטת רגל, על אף אוצרות הנפט העצומים שלה.

ביטון מתחרז עם שלטון

היש לישראלים מה ללמוד מניצחון מפלגת סיריזה ביוון? אין כמובן סיריזה ישראלית. שום מפלגה מתחילה לא הצליחה לשבות את דמיונו של הבוחר, אולי בין השאר מפני שכל המתחילות, סיבוב ראשון או שני, אינן מוכנות לשבת באופוזיציה. צאו וחישבו איפה היה עומד עכשיו יאיר לפיד, אילו הניח לבנימין נתניהו להתבשל במיץ של עצמו לאחר הבחירות של 2013. גם כך, לפיד אינו רדיקל מבית סיריזה.

סיריזות העדיפו את גבולות ההסכמה הלאומית, והתנדבו לשרת במחנה הציוני. שלוש הדקות המרשימות של סתיו שפיר בכנסת בשבוע שעבר (לצפייה, סרקו את הברקוד משמאל) היו יכולות להזין סיריזה, אבל עכשיו הן מופקדות בחשבון הבנק המשותף הרצוג-לבני.

יש סיריזות גם במקומות אחרים, עם נופך תל-אביבי קצת פחות. לא צריך אפילו להתאמץ כדי לחרוז את שמה של יפעת שאשה-ביטון עם לשלטון. מה היה קורה אילו עמדה בראש מפלגה רדיקלית ישראלית, נניח עם סתיו שפיר, רחל עזריה וצגה מלקו? זו יכלה להיות התחלה חדשה ומרהיבה, שובת-דמיון ורבת השראה, הכול או לא כלום, אופוזיציה או שלטון.

זה, או משהו ממין זה, לא יקרה, אלא אולי לאחר שבר גדול. אבל מי רוצה שבר.