שר האוצר משה גפני

א. הייתי הראשון שזיהה שהבחירות האלה הולכות להיות בידור לא נורמלי, אבל אני מודה שהופתעתי עד כמה. כה אפרפר ודהוי היה יומנו לפני שהוקדמו הבחירות. במה עסקנו אינני זוכר בדיוק, אבל זה בטוח היה הרבה פחות מצחיק. בדאגה אני מסתכל על שעון החול ההולך ואוזל לקראת ה-17 במארס ומזמזם לעצמי בתוגה: אלי אלי (אוחנה!), שלא ייגמר לעולם / הכלום והסתם / מימי האפסיים / גלגול העיניים / מועמד מפורסם.

כואב, אבל בדיוק כמוכם אני יודע שהיום הזה יגיע. וכמו שיגיע היום הזה, כך יעבור ואחריו יעברו עוד ימים רבים, כמספר הלילות בדיוק, וכמו שאומרים אצלנו בעדה: צחקנו, נהנינו, אבל יש מדינה לנהל בין בדיחה לבדיחה.

אני חושב הרבה על המדינה הזאת, אתם יודעים. אל תשאלו מאיפה אני מוצא את הזמן לזה. כשיש משהו ממש חשוב לך, אתה כבר מוצא בשבילו את הזמן. אם זה היה חשוב גם לכם, תאמינו לי שהייתם מצליחים: שעה פה, שעה שם. אבל כנראה שלא אכפת לכם מספיק.

בכל מקרה, נראה לי שיש לי רעיון טוב בשביל המדינה הזאת: שר אוצר חרדי. בשיא הרצינות. אני מציע שבכל ממשלה שלא תקום, בכל קונסטלציה ובכל קואליציה שלא תודבק לה יחדיו, ימונה שר אוצר חרדי. אנסה לשכנע אתכם למה.

ב. לפני זה, אבקש מהלא-חרדים שביניכם להודות שהתקוממתם. נכון שהדבר הראשון שעלה לכם לראש, ואם לא הראשון אז השלישי, הוא ששר אוצר חרדי יגנוב את כל הכסף וייתן אותו לישיבות, כי ככה הם? אולי זה אפילו בא קומפלט עם דימוי ויזואלי, לא צריך לצייר לכם את זה, נכון? כבר ראיתם את הדמות הזאת מיליון פעם, אתם מכירים את הטיפוס.

אל תיבהלו, זה קורה לכולם בצורה בלתי רצונית, כמעט הייתי אומר טבעית. תמיד רצינו להיות ככל העמים, לא? אז הנה. אנטישמיות תמיד הייתה חלק מהחבילה. כשחושבים על זה, בעולם של פוליטיקלי קורקט, פוליטיקת זהויות, רגישויות מגדריות ופלוגות מחץ בפייסבוק, הציבור היחיד בישראל שעוד אפשר לשנוא אותו בפומבי ולצאת נקי יחסית זה החרדים (ולמדקדקים: החרדי האשכנזי. לשנוא מזרחים זה כבר מסרט אחר). החרדי הוא נקודה עיוורת על ספקטרום הרגישות החברתית. אפשר להגיד עליו הכול, אתם מוזמנים לנסות.

חשבתי על המילה "נטל" ועל זה שמשתמשים בה פעמיים בהקשר של החרדים: ה"שוויון בנטל" ו"הנטל על קופת המדינה" ופתאום הבנתי, ה"נטל" האמיתי פה הוא לא ההוצאה הכספית וגם לא השירות בצבא. ה"נטל" האמיתי שמתכוונים אליו הוא החרדים עצמם. היפוך מדכדך של השיר המפורסם: הוא לא אחי, הוא כבד.

צריך להודות בזה. הייתי יכול לצטט פה המון מחקרים, מאמרים, מספרים והוכחות לכך שהחרדים מתוקצבים פחות ממה שמגיע להם, הם כ-10% מהאוכלוסייה, אולי קצת פחות, וחלקם בתקציב המדינה הוא כ-1.5%. למרות עוניים, הם אינם פושעים יותר מכלל האוכלוסייה. הקהילות שלהם מלוכדות יחסית (אף על פי שהם אלופי עולם בלריב), משפחותיהם יציבות. למרות מה שסיפרו לנו, הם עובדים. למרות הפרופגנדה, אף אחד לא באמת מעוניין לגייס אותם, זה נורא יקר, ועוד. הייתי יכול להראות את ייצוג החסר שלהם איפה שצריך (כמו בדירקטוריונים) וייצוג היתר שלהם איפה שלא: כולנו יודעים שהתקשורת תחגוג יותר על אנס חרדי מאשר על אנס מקרי אחר. באמת שהייתי יכול, תאמינו לי. העניין הוא שאני לא מאמין שזה משכנע מישהו.

אני יודע מה תגידו: זה לא החרדים, אלה הפוליטיקאים שלהם. לא משכנע. הפוליטיקאים החרדים ודאי אינם גרועים יותר מכל אחד אחר. הם לא יותר כושלים, לא יותר מושחתים, לא יותר נהנתנים. אל תתחבאו מאחורי פוליטיקאים.

גם אני, כמו הרבה ישראלים, לא נקי מכל זה. לזכותי ייאמר שבזכות העובדה שסביי וסבתותיי ז"ל היו חרדים והיו ממש על הכיפק, יש לי בסך הכול רושם חיובי על הקהילה. אני אוהב חרדים ונהנה מחברתם. הם מצחיקים אותי.

ג. ואחרי שפינינו את הפיל מהסלון, אפשר סופסוף להסביר למה אני מעוניין בשר אוצר חרדי.

1) החרדים אינם סוציאליסטים בהגדרתם, אבל גרסה בריאה ואינטואיטיבית של סוציאליזם טבועה בהם; ערבות הדדית, דאגה לחלש, כבוד לעני. הם מכירים את העוני. זה לא אומר בהכרח שהם יידעו לטפל בו טוב יותר, אבל לפחות הם לא קראו על זה בעיתון. חמלה וחסד נמצאים אצלם בראש טבלת התכונות.

2) הקונספט של "שליח ציבור" נטוע עמוק בחברה החרדית. זה חשוב. בתפילת השבת מוקדשת ברכה יפהפייה המופנית ל"עוסקים בצורכי ציבור באמונה", ובסופה מודגש ש"כל בני ישראל אחיהם". שליחו של הציבור לא נעלה עליו.

3) אחת הבעיות הקריטיות בכלכלה הישראלית, כידוע, היא ההעדפה העקבית וחסרת הפשרות, שלא לומר התרפסות נואלת, בפני ההון ובעלי ההון. הכול תחת האמונה ב"כוחות השוק", "תחרות" ו"בהסרת החסמים". גם אצל החרדים זה קיים, כמובן, אבל בהבדל מהותי: בסולם הערכים שלהם, עשיר זה לא הדבר הכי טוב שאתה יכול להיות.

אציין שאם אחטא פה ושם באידיאליזציה של החרדים, הרי שזה רק לצורך הטיעון. הם בני אדם כמוכם וכמוני כולל החולשות, המגרעות והשריטות. חוץ מזה, אני חייב להודות שזה מרענן לכתוב עליהם דברים יפים.

4) ההתמדה, כושר הלמידה, האהבה לאותיות הקטנות, הנוקדנות, הלמדנות. אני רוצה שר אוצר שיתעמק - ואין כמו בוגר ישיבה להתעמקות - בסעיף הכי קטן בהערת השוליים הכי נידחת בנספח העשירי לתקציב הכי מוחבא שיש. שידרוש בתקציב ויחרוש אותו כאילו היה דף גמרא. הו, כמה הייתי רוצה לראות שר אוצר חרדי יושב מול משרד הביטחון בבואו לדרוש את ההעלאה השנתית ולפרוש את מסכת ההפחדות הרגילה. לתחושתי, יהיו הרבה פחות הוצאות סתמיות.

5) בהקשר הזה, המילה "חרדים" מרגיעה אותי. תמיד טוב לדעת שיש מי שחרד יותר ממך, ואני מאמין שחרדה בריאה היא תכונה הכרחית לשר האוצר טוב.

6) כי כזה עוד לא היה לנו.

ד. הרי בינינו - ובאמת שבלי לזלזל באף אחד - מה, בחייאתק, צריך שר אוצר? כמובן שידע והבנה בחומר, אבל לא פחות מכך הוא צריך היגיון בריא, לב במקום הנכון. ומצפן. אני סמוך ובטוח שיהיה אפשר למצוא את כל אלה בשר אוצר החרדי שימונה בממשלה הבאה. ואפילו יש לי מועמד מושלם לתפקיד: משה גפני.

יש ח"כים חרדים חברתיים ממנו, או לפחות כמוהו, אבל כמוהו אין. הוותק של גפני (כ-21 שנים בכנסת), חוש ההומור הבריא שלו, שכלו החריף, הכבוד שרוחשים לו כל שוכני הבית וכמובן האומץ והעמידה שהפגין עד כה, כל אלה הופכים אותו למועמד שלי. פעם אחת ראיתי אותו עומד על במה ומקרקס, פשוט ככה, שני מנכ"לים, עיתונאי ופוליטיקאי, ונשביתי.

"אני בעד שוק חופשי", אמר משה גפני, "אבל בעד מתן סיוע בחינוך, בריאות ורווחה. לא הכול שוק חופשי. אני בעד תחרות במשק שתהיה לתועלת הציבור. מנגד, המדינה לא יכולה להתנער ממחויבויותיה כלפי אזרחיה". מי לא חותם על זה?

רבב לא דבק בו. בסך הכול גפני הוא מחוקק רגיש, חברתי וסביבתי. עברתי על החקיקה שלו והרגשתי שהוא נלחם בשבילי. גם בשביל הציבור שלו, כמובן, וזה בסדר. אפשר למצוא אותו במאבק על הגז, בטיפול בתכנוני המס האגרסיביים, במאבק נגד תספורות ומול העסקה קבלנית, נלחם להפחתת דמי הניהול, להגבלת שכר בכירים. הוא בעד עסקים קטנים ובעד הפריפריה, תומך בחלשים. הוא יודע לעבוד בצוות, הוא אדם מתון מדינית. מה יש לומר.

משה גפני יכול להיות אחלה בתור שר האוצר הבא של מדינת ישראל.

 דרור פויר