"ארבע הגדולות" של הכדורגל הישראלי? נו, באמת

1. מנחם קורצקי היה המאמן השישי שפוטר העונה, ואנחנו נמצאים קצת אחרי אמצע הדרך. יחד עם חיים סילבס שפוטר גם הוא (והוחזר למעשה כי לא נמצא לו מחליף), אנחנו מגיעים לשבעה, חצי ממאמני הליגה. הקלות הבלתי נסבלת של פיטורים או התפטרות נובעת מכך שלמעט יוסי מזרחי, שאר המאמנים הם תופעה חולפת. גיא לוי שהיה הראשון מבין המפוטרים לסיים את דרכו, בסכנין, שייך לז'אנר המאמנים המזדמנים, אלה שנמצאים על המדף במקרה של כישלון המינוי הראשוני. דומב, קורצקי,סילבס ואפילו אלון חרזי, הם מסוג המאמנים שאתה ממנה, כדי שלא יעלה לך הרבה אם תפטר ותביא חדש. זה הטרנד היום. אפשר לרשום אותו על שמו של אלי טביב, זה שהתקשר אחרי פיטוריו של דרור קשטן למשה סיני והציע לו לבוא לאמן בהפועל ת"א בפחות ממחצית הכסף שמרוויח היום יובל נעים בהפועל אשקלון, ליגה שלישית בישראל. לא פלא שסיני נעלב.

לא ברור מדוע בער לטביב לפטר את מנחם קורצקי, שאלמלא המדיניות הפחדנית של הנהלת בית"ר ירושלים מול לה פמיליה, לא היתה מאבדת נקודה שדרדרה אותה בליגה הצפופה הזו ברגע אחד מהמקום הרביעי לשמיני, מה שמקעקע את הישגיו של קורצקי. למאמן היוצא היו בבית"ר ירושלים העונה 42 אחוזי הצלחה, כמעט כמו אחוזי ההצלחה שלו בליגת העל עד היום - 44. בית"ר עשתה בשלוש העונות שקדמו לעונה הזו אחוזי הצלחה שנעו בין 39 ל-45, לא משהו שאפשר לקנות ממנו כרטיס לאירופה. מישהו פה נמהר מדי. גיא לוי לעומת זאת מגיע לבית"ר עם 39 אחוזי הצלחה, בסכנין היו לו 30, בפועל בית"ר יכולה לחשוש לגורלה בליגה. לא בגלל גיא לוי, בגלל אלה שמנהלים אותה, ואני לא סגור בדיוק על הזהות שלהם.

2. כדאי לשים לב מה קורה בסקטור המוגדר אצלנו מזה 30 שנה כ"ארבע הגדולות". שלוש מהן עפו מהגביע עוד לפני שלב רבע הגמר, בדיוק אותן שלוש שהחליפו כבר מאמנים העונה. זה מדהים, אבל למינוח היותר ארכאי "לגביע חוקים משלו", אין שום תוקף העונה. הפועל כפ"ס, שמנוהלת מזה שנה וחצי על ידי איש היי-טק בשם סתיו שחם, נמצאת ברבע הגמר ועם רגל בליגת העל, בצדק רב. קרית שמונה הובילה במשך 16 מחזורים רצופים את הליגה (והובילה כבר את הליגה בחמישית מהזמן שהיא מבלה בליגת העל), מחזיקת הגביע ונמצאת ברבע גמר הגביע; כך גם הפועל ב"ש שלמרות שאיבדה גובה, מגיעה לשלבים הסופיים כשהיא חזק בתמונה של אירופה.

והגדולות? איזה גדולות? בחמש העונות האחרונות עבדו במכבי חיפה 5 מאמנים שונים, במכבי ת"א ובבית"ר ירושלים עבדו 6 מאמנים שונים ובהפועל ת"א, זו שבה עבד באופן כמעט יציב דרור קשטן במשך שנים, עברו 8 מאמנים שונים בתקופה הזו, 8 מאמנים! וכמה מאמנים עבדו בקרית שמונה ובהפועל ב"ש בחמש העונות האלה? 3 בכל אחת.

ככל שנדוש בכך יותר נגיע לאותה מסקנה, והתוצאות בשטח מדברות בפני עצמן: אין יותר קורלציה ברורה בין ריבוי קהל להישגים. הפועל רעננה מובילה את קבוצות התחתית. אם הליגה תסתיים עכשיו, היא תהיה באירופה. ויש לה פחות קהל ממכבי פ"ת, שלאורך שנים מייצרת שחקנים (וכסף) הרבה יותר מאשר הפועל פ"ת, שעושה לה בית ספר לקהל בדרבי. אז מה. בהחלט יכול להיות שיום אחד, לא בעוד הרבה זמן, יאכלסו את הליגה קבוצות שמנוהלות כהלכה ולאו דווקא קבוצות שמביאות קהל, ואז יהיה אפשר לטלטל בשלישית את המינוח "ארבע הגדולות". האמת? ממש מדגדג לשלוף משם את הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, ולהחליף אותן בקרית שמונה והפועל ב"ש. פחות מ-4,000 צופים בגביע אמש בבלומפילד במשחק ההדחה הביתי של הפועל ת"א, ופחות מ- 3,000 מנויים בטדי בדרך כלל, נותנים לכך גם הצדקה ציבורית.

3. אפשר לנשום לרווחה. אלי אוחנה לא יצטלם בחגיגת הכנסת הביכורים ביצהר, ולא ישתתף בטקס נטיעת עצי זית בכפר תפוח. את אלי אוחנה - כך אפשר לקוות - נמשיך לראות על מסך ה-LED הקרוב לכורסתנו. אוחנה עשה לא מעט דברים לחברה הישראלית - בזכות היותו שחקן כדורגל, אדם שצלח את הפער העדתי בזכות כישרון ואופי מולדים, שניתץ את התדמית הסקטוריאלית המופרכת על הכדורגלן הישראלי - כדי שיעבור את הזובור שהעבירו אותו אנשי הציונות הדתית. לא מגיע לו, ולא מגיע לנו שהמפד"ל המקצין יעשה בו שימוש ציני.

מה שמטריף בכל הסיפור הזה הוא שגם פה אוחנה הפך לסמל. הפעם לסמל הבינוניות לכאורה שפשתה בפוליטיקה הישראלית. הו, כמה צביעות. יושבים כמה גיבורי מקלדת, מעצבי דעת קהל, וקושרים בין גיבורי ריאליטי לידוענים שמוצנחים לפוליטיקה, כאילו המדינה הזו היא שיא הערכיות, כאילו נשיא לא הלך פה לכלא על אונס, וראש ממשלה לא הורשע על קבלת שוחד; כאילו ארה"ב, האורקאל הציוני הגדול, לא מינתה כוכב הוליוודי לנשיאה ב-1980, ועוד לנשיא שהביא לקיצה של המלחמה הקרה.

טוב שאוחנה לא יחבור לכיפה הסרוגה וימשיך לומר את דעותיו במקומות שבהם אנשים כמוהו מצטופפים.

4. לכאורה, מכבי ת"א מגיעה לדרבי ה-147 (יום שני הקרוב) מאז קום המדינה כאשר בשלושת הדרבים האחרונים, כולל זה שפוצץ, היא לא ניצחה. בחודש האחרון, מאז תחילת 2015, היא מקרטעת. כלומר, היא אמנם לא הפסידה ולא ספגה, אבל כבשה רק חמישה שערים בארבעה משחקי ליגה, ממוצע של 1.25 שער למשחק לעומת 2.53 שערים למשחק במשחקי העונה הנוכחית שנערכו עוד ב-2014. חיתוך הכיבוש בחצי, משמעותי, בוודאי לאור העובדה כי ערן זהבי, שהיה אחד מחמשת כובשי הליגה הטובים בעולם ב-2014, לא כבש שער שדה מאז חגגו פה סילבסטר. אבל כל זה הוא לכאורה.

כי בניתוח הכולל, הפער בין מכבי להפועל רק הולך וגדל. בהתעלם מהדרבי המפוצץ, בעשרת הדרבים שקדמו לו ניצחה מכבי 6 דרבים, הפסידה 2 וסיימה 2 בתיקו. יתרה מכך, מאז הפסידה מכבי ת"א לקרית שמונה, היא קיימה 14 משחקים בכל המסגרות ולא הפסידה אפילו באחד. היא בעצם ניצחה 12 פעמים בזמן הזה. הפועל ת"א, שניצחה באותו מחזור את הפועל ב"ש, והנחילה לה הפסד ראשון העונה, ניצחה מאז שני משחקים בלבד (כולל מול ראשון בגביע) והפסידה בשישה.

כלומר, למרות שהטענה היא כי לדרבי חוקים משלו, הפער בין מכבי להפועל מאז הדרבי הקודם שבו הפועל פתחה ביתרון מפתיע מרגלי משה אוחיון וזהבי השווה בטרם פואד נכנס וקבע את תוצאת המשחק, הפער הזה הלך והעצים.

זהבי אגב כבש בכל אחד מששת הדרבים האחרונים שבהם כבשה מכבי ת"א, כולל בזה המפוצץ. העובדה כי אינו כובש, ומכבי לא מנפקת את התפוקה הרגילה שלה, נובעת מהעובדה כי זהבי מתופקד במקום שבו הוא משפיע פחות על המשחק של הקבוצה, הן בכיבושים והן ביצירת מצבים לאחרים. נכון שבמשחק הגביע הכניס אותו פאקו לעמדה אחרת ומיד הוא יצר מצב לברק בדש, אבל אם המצב בו מכבי משחקת עם זהבי כשפיץ יימשך, יש להפועל את הכלים למנוע ממנו וממכבי את האפשרות לתרגם גם הפעם לניצחון את הפער האיכותי.